סיפורים

האחראית הובילה אותנו הלאה לעומק הבניין ולבסוף נעצרה מול דלת כבדה. כשפתחה את המנעול שסגר אותה, נגלה לפנינו עולם אחר.

המסדרון שהסתתר מאחורי הדלת הכבדה היה אפל, קר וחשוך. נורות חשופות נקבעו פה ושם והטילו אור צהבהב וחלש על קירות שהטיח התקלף מהם. ניחוח טחוב ומעט חמצמץ של מקום שאינו מאוורר כיאות עלה באפינו וגרם לנו מעט להרתע לאחור. המקום כולו השרה תחושת קדרות ורצון מיידי להמלט משם. לא היה לי ספק כי האפקט הפסיכולוגי הנוצר בעקבות פתיחת הדלת תוכנן בקפדנות ובדקדקנות כמו כל דבר אחר בבניין.

האחראית הרחיבה את הפתח בעבורנו ואנו נכנסנו פנימה ולאחר שגם היא נכנסה הדלת נסגרה מאחורינו.

פסענו לאורך המסדרון האפל שנמשך והוביל כלפי מטה. לאחר כמה עשרות מטרים הגענו להתפצלות והמנהל, שהוביל, כיוון אותנו אל החלק השמאלי של המסדרון שהמשיך בקו ישר. החלק השני של המסדרון פנה בחדות מטה ונעלם מעינינו.

לאחר עוד כמה מטרים, הגענו אל דלת סגורה. המנהל סימן לאחראית והיא פתחה את הדלת. נכנסנו פנימה.

החדר אליו נכנסנו היה שונה בתכלית השינוי מהדרך שהובילה אליו ודומה בכל לבניין מעליו: שטיחים רכים כיסו את הרצפה, כורסאות נוחות היו מפוזרות בחדר ואח מבוערת השרתה חמימות נעימה סביבה. מערכת מיזוג אויר משוכללת החליפה את האוויר המעופש של המסדרון באוויר נקי ומבושם. דבר אחד הבדיל את החדר הזה מכל חדר הסבה מפואר אחר: אחד מקירותיו היה בעצם חלון גדול שהשקיף אל החלל האפל שמתחתיו.

התקרבתי אל החלון והצצתי דרכו.

מתחתיי היה מרתף עינויים מצויד היטב.

צלבי עץ עם אזיקים בקצותיהם היו צמודים לקירות, סדים ושולחנות כבדים היו מונחים במרכז החדר, מהתקרה הגבוהה השתלשלו שרשראות כבדות. בכל אחת מפינות החדר היה כלוב ברזל שגודלו כמטר על מטר. באחד מהכלובים שכבה שפחה שמפאת האור העמום ששרר במרתף היה קשה להבחין במתאר גופה או בתווי פניה.

שאר הכלובים היו ריקים והחדר עצמו היה שקט למעט אחד הסדים אליו היתה קשורה שפחה. הסד היה מונח בצורה כזו שצידה השמאלי של השפחה פנה אלינו וכך יכולנו לראות את כל גופה. ראשה וידיה של השפחה בלטו מעבר לסד כך שגופה כופף בצורת ר וישבנה היה בולט. כפות רגליה היו נתונות גם הן בסד שפישק אותן לרווחה. הנערה הקשורה לסד היתה מוארת היטב על ידי פנס שכוון אליה והפך את התמונה לכמו לקוחה ממחזה על במת תיאטרון.

המנהל סימן לי בתנועת יד לבחור לי מקום ישיבה על אחת מן הכורסאות.

לאחר שהתיישבתי הוא התיישב לידי והחל להסביר.

"כל השפחות המוצעות למכירה במוסד זה מתחילות את דרכן כאן. כאן הן לומדות את המשמעות של היותן שפחות באמצעות שילוב של כאב ועונג. הכאב הוא אמצעי הרתעה יעיל מאוד בפני כל ניסיון של מרד או בריחה והוא גם נותן להן מוטיבציה לנסות לצאת מכאן בדרך היחידה האפשרית- על ידי כך שתימכרנה למישהו. העונג מונע מהכאב להשחית אותן והוא גם סוג של ריגוש חזק מאוד שחלקן ממש מתמכר אליו. כמובן שהכל נעשה במינונים מדויקים מאוד אותם למדנו במשך השנים. לא סתם יצא למוסד שלנו שם כל כך מכובד..."

"ומה יקרה לשפחה הזו שכאן?" שאלתי

"השפחה הזו אמורה לקבל עונש על אי ציות והתנהגות לא הולמת. ביקשתי מהאחראית שישהו את מתן העונש עד שנגיע לכאן ואם תרצה, נוכל להתחיל עכשיו"

נתתי את הסכמתי. המנהל לחץ על פעמון הקבוע בקיר והתיישב בחזרה בכורסתו

לאחר מספר שניות יצא אל החדר גבר לבוש בשחור עם מסכה על פניו

הוא הביט לעבר החלון הפונה אלינו והנהן ואז חבש כפפות עור לידיו ובחר מהקיר שממול מקל עשוי מחומר גמיש כלשהו

המנהל לחץ על כפתור נוסף בקיר ולפתע נשמע רחש סטטי של רמקול ורחשי נשימה. הבנתי שאנו שומעים עתה את הקולות הבוקעים מהחדר שלמטה.

הגבר בשחור דיבר אל הנערה הנתונה בסד

"את עומדת להענש על התנהגות לא הולמת. האם את יודעת מדוע את נענשת?"

התשובה נשמעה אחרי שהייה קלה: "כן אדוני, לא מילאתי את ההוראות שניתנו לי בדייקנות והתחצפתי לאחראית"

"נכון. ובכן את תקבלי 20 הצלפות כעונש על כך. אם יש לך מה לומר, את רשאית לומר זאת עכשיו"

הנערה שתקה.

האיש בשחור נגע בישבנה החשוף של הנערה בעזרת המקל כמודד את המרחק הנכון ואז החל להצליף.

רחש ההצלפות נשמע היטב מבעד לרמקול. הן לא היו עדינות במיוחד.

הנערה המשיכה בשתיקתה ולא הוציאה הגה אולם לאחר מספר הצלפות היא החלה לזוז באי נוחות במקומה, כאילו מבקשת להתחמק מהכאב החזק.

כמובן שהסד לא איפשר אלא רק תנועה מזערית שלא השיגה דבר

ולאחר עוד מספר הצלפות גם רחשן של נשימותיה הכבדות של השפחה נשמע היטב ברמקול.

האיש בשחור לא התעייף ולא נרתע ממצוקתה של הנערה

הוא הצליף בדייקנות וביעילות, פעם בימין ופעם בשמאל

לאחר עוד כמה הצלפות הנערה נשברה ואנחה קלה נפלטה מבין שפתיה

בהצלפה הבאה שוב שתקה, כאילו התביישה שנתנה לעצמה להישבר קודם

אך הכאב כנראה לא איפשר לה להתמיד בשתיקתה. ההצלפה שלאחר מכן סחטה ממנה אנחה נוספת ועם כל הצלפה נוספת התגברו האנחות והמצוקה שבהן נשמעה ברורה יותר

 

עשרים הצלפות בדיוק והעונש הסתיים

האיש בשחור החזיר בנחת את המקל למקומו וניגש אל הנערה

הוא שחרר אותה מהסד והיא כרעה על ברכיה

לאחר מכן פתח את אחד הכלובים והיא זחלה לתוכו בצייתנות

"חלק מהעונש הוא שהייה בכלוב למשך עשרים וארבע שעות. אם ברצונך לראות את השפחה מקרוב יותר תוכל לרדת למטה או לחכות עד שיביאו אותה אליך לחדר בו היית קודם"

אמר המנהל לאחר שנסגרה דלת הכלוב על הנערה שבחדר למטה.

"ארד למטה ואדבר איתה מתוך הכלוב, ברשותך. לאחר מכן אחליט האם ברצוני לרכוש גם אותה" עניתי לו

"כרצונך אדוני" השיב המנהל. הוא קם והזמין אותי לבוא בעקבותיו

 

האחראית שעד עתה עמדה בשקט ליד הדלת, פתחה אותה כשהתקרבנו ואנו חזרנו אל המסדרון המעופש. צעדנו באותה הדרך בה באנו אך הפעם כשהגענו להתפצלות בחרנו במסדרון שהוביל מטה. לאחר כמה מטרים הגענו לעוד דלת כבדה. המנהל לחץ על פעמון ולאחר מספר שניות נפתחה הדלת על ידי האיש בשחור. המסכה עדיין היתה על פניו. הוא קד והמתין שניכנס.

המנהל פנה לאחור "עליי לשוב לעיסוקיי ועל כן ברשותך, אעזוב אותך כעת. לאחר שתסיים, ילוו אותך החוצה ותוכל לפגוש אותי שוב במשרד. שני אלה יעמדו לרשותך בכל בקשה או שאלה" הוא החווה בראשו על האחראית ועל האיש בשחור ושניהם קדו.

לאחר מכן פנה לדרכו ואני נכנסתי פנימה. האחראית נשארה לעמוד בצד הדלת והאיש בשחור נעלם לתוך חדרון צדדי. 

באולם עמד אותו הריח שהיה במסדרון אך עכשיו נוסף לו ריח חריף של זיעה.

המקום לא היה נעים כלל וכלל.

המשכתי לפסוע פנימה לאט בעודי מתבונן סביבי. בכלוב שנמצא בפינה הרחוקה של האולם היה אפשר לראות את השפחה חסרת השם ששכבה שם. מהמקום בו עמדתי היה נראה שהיא שקועה בשינה עמוקה.

השפחה שעניינה אותי היתה קרובה יותר. היא כרעה מקופלת לתוך עצמה והיה ניתן לראות בבירור את סימני ההצלפות הטריים על גופה. היא לא הרימה את ראשה כשהתקרבתי אלא רק כשהשתופפתי על ברכיי ליד הסורגים והתבוננתי בה.

היא החזירה לי מבט בעיניים צלולות שצבען כצבע השמים. תווי פניה היו מושלמים אך לא היה בהן דבר מהבובתיות שאיפיינה את חברותיה מלמעלה. כל תו בפניה הביע אצילות וגאווה כאילו היתה בת מלכים שנפלה בשבי.

ואכן, המבט קצר הבהיר לי שהצייתנות אותה ייחסתי לה קודם לכן, היתה אשליה בלבד. מבטה היה עז ומתריס. כמעט תוקפני. היא לא התכוונה להשפיל את עיניה בפניי.

"האם את אליאנה?" שאלתי

לרגע אחד תדהמה ובלבול הופיעו במבטה אך הם נעלמו בשניה שלאחר מכן.

"אני אליאנה" היא השיבה בקול שקט אך יציב

"את בטח תוהה מאיפה אני מכיר אותך. ובכן, לא אשאיר אותך במתח. פגשתי את חברתך סופי והחלטתי לרכוש אותה לי לשפחה"

הפעם לא היה ספק בכאב ובהלם שהופיעו במבטה למשמע מילותיי ולרגע אחד קצר היא עצמה את עיניה, לאחר מכן פתחה אותן שוב והתבוננה בי במבט שתחינה הופיעה בו. חשבתי לעצמי שעיניה הם כמו קליידוסקופ המשקף את רגשותיה באופן מושלם וגם השקט בו היא נוהגת הינו סוג של אשלייה ומסווה לנפש סוערת עד מאוד.

"אדוני, איני מכירה אותך אך אתה נראה אדם הגון. אני מתחננת בפניך שתנהג בה ברחמים וברוך... היא תהיה לך שפחה נפלאה ונאמנה. אין כמוה אדם יקר בעולם כולו. ועכשיו אמור לי בבקשה, מה רצונך ממני?"

השתוממתי בלבי לתעוזתה. היא היתה עירומה כביום היוולדה, כלואה בכלוב קטן ומלוכלך, לגופה סימני הצלפות טריים ועדיין נהגה בי כאילו היא השולטת ואני- נתינה.

"הייתי רוצה לקנות גם אותך"עניתי לה

היא שתקה והמשיכה להביט בי באותו מבט יציב

"איני יכולה למנוע ממך לקנות אותי, אך תדע, שאעשה הכל כדי לברוח ממך. אינני שפחה ואינני ניתנת למכירה"

"תברחי ממני ותשאירי את סופי לבד?"

היא סוף סוף הבינה. היא הביטה בי לרגע אחד בפליאה ובהשתוממות ואז הרכינה את ראשה.

אדוני, מה שהינך מציע לי הוא מעל ומעבר לכל ציפיותיי. סופי ואני קשורות זו בזו כאחיות, אך יש צד בהצעתך הנשמע לי כמו סחיטה ובמקרה כזה נראה לי שעדיף לי להשאר כאן ולהתמודד עם הכאב שבפרידה ממנה מאשר לבוא איתך"

הישירות שלה מצאה חן בעיניי. היא היתה באמת מאתגרת. שתקתי לכמה רגעים ואז עניתי לה

"איני מסתיר ממך את רצוני שתבואי איתי, אך לא אשתמש בסופי כדי לסחוט אותך. יהיה עלייך לבטוח בי בעניין זה. בכל מקרה, לא יהיה צורך בבריחה. אני מבטיח לך שתוכלי לעזוב את ביתי בכל רגע שתבחרי לעשות כן. לא אחזיק אותך בכוח. יחד עם זה, כל עוד את בוחרת להשאר, עלייך לציית לי בכל ולמלא אחר הוראותיי. הבחירה תהיה תמיד בידייך."

היא שוב הרימה את ראשה והתבוננה בי

"מדוע אתה עושה את זה? מעולם לא שמעתי על אדון שקונה שפחה ונותן לה לבחור אם ללכת או להשאר..."

"יש לי את הסיבות שלי" חייכתי אליה. "אם תבחרי לבוא, תצטרכי להתרגל לכך שלא לכל דבר תקבלי תשובה"

"זה יהיה לי קשה" היא ענתה וצל של חיוך במבטה.

"האם זה אומר שתשובתך חיובית?"

היא הרצינה והתבוננה בי במבט ארוך וחודר. לאחר מכן עצמה את עיניה ושקעה לתוך עצמה

לבסוף, היא השפילה את עיניה וענתה

"כן אדוני"

 התשובה שלה גרמה לי לחוש הקלה ולהיות מודע למתח מסוים שלא חשתי בקיומו קודם לכן "היא בהחלט תהיה אתגר מעניין" חשבתי לעצמי, אך כלפי חוץ לא הראיתי דבר.

"טוב ויפה. אם כך, אעשה את כל הסידורים הנחוצים על מנת להעביר אותך לרשותי בהקדם האפשרי"

היא הביטה בי שוב באותו מבט יציב ורציני "תודה, אדוני"