סיפורים

זה היה קשור לתסבוכת בירוקרטית כלשהי שהתגלתה במסמכי השפחה שלה.

בדיעבד, הייתי מרוצה מהשתלשלות העניינים וחשבתי לעצמי שאולי אף מלכתחילה הייתי צריך לעשות זאת כך.

סופי לא ידעה שרכשתי גם את אליאנה. היא אף לא הספיקה להפרד ממנה ולשמוע זאת ממנה ישירות כיון שמיד לאחר שהבעתי את רצוני לרכוש אותה היא הופרדה מיתר השפחות ועברה את תהליך העברת הבעלות בנפרד מהן.

התהליך, מסתבר, כלל בדיקת רופא יסודית שלאחריה קיבלה תעודת כשירות רפואית וכן טיפולים קוסמטיים שונים כדי להביאה למצב אופטימלי בזמן המסירה.

העברתה של השפחה לידי הבעלים החדשים נעשתה כמעט תמיד על ידי בית המסחר. מחיר ההובלה היה כלול במחיר הקנייה.

היתרון בהעברת השפחה בצורה כזו היה נעוץ בעובדה שלבית המסחר היו רכבים מיוחדים בהם השפחות היו נקשרות בעמידה בזמן הנסיעה ומובלות באופן כזה.

כפי שהמנהל הסביר לי, היה זה חלק חשוב בתהליך האילוף שהשפחות עברו- בהבנה שאין הן שוות לאנשים חופשיים והן אינן רשאיות לשבת באופן רגיל במושב של רכב ולנסוע כדרך אנשים חופשיים. שפחה שתזכה לפריבילגיה זו בנסיעה הראשונה שלה אל בית אדונה, עלולה לפתח מחשבות מוטעות ביחס למעמדה החדש ולכן יש חשיבות מיוחדת דווקא בזמן המעבר לשמור ככל הניתן על רמת השעבוד שהושגה עד כה בבית המסחר. לאחר המסירה, כמובן, הבעלים החדשים יכלו לנהוג בשפחות כרצונן והיו כאלה שויתרו על כל סממני השיעבוד או על חלקם, אבל כל עוד לא התבצעה המסירה, חוקי בית המסחר היו נוקשים מאוד וברורים מאוד.

בזמן הנסיעה, השפחה אזוקה בידיה וברגליה באזיקים ובשרשרת. עיניה מכוסות- היא אינה יודעת לאן היא נלקחת. היא מוסתרת ונסתרת מהעולם החיצון וכך גם להיפך.

בידי האדון נתונה זכות ההחלטה האם להתיר לה מגע עם הסביבה החיצונית אם לאו, אבל כאמור כל עוד היא ברשותו של בית המסחר, מגע זה נשלל ממנה.

כשהיא מוכנסת לבית הלקוח שרכש אותה, היא נעמדת בתנוחת "הצגה" וכך תשאר עד אשר יורו לה אחרת. האזיקים, השרשרת וכיסוי העיניים, גם הם כלולים בקניה וישארו עד שהאדון יחליט אחרת.

 

כך הגיעה סופי לידיי בבוקר סתווי אחד של תחילת החורף.

היא היתה נרגשת מאוד- היה אפשר להבחין בזאת בקלות מהתבוננות בנשימתה המהירה ובגופה המתוח.

העובד שהיה אחראי על מסירת הסחורה הותיר אותה עומדת במרכז החדר ולאחר שהחתים אותי על טופס המסירה, מסר בידיי את מפתחות האזיקים ואז פנה והלך לו.

 

השפחה שקניתי וקיבלתי זה עתה ניצבה למולי.

הסרתי את הכיסוי מעל עיניה והיא מיד השפילה את מבטה.

לאחר מכן התיישבתי בכורסא החביבה עליי ובחנתי אותה בנחת.

היא היתה מאופרת היטב ומסורקת והיתה לבושה בשמלה שחורה קצרה מאוד וצמודה מאוד ובנעלי עקב גבוהות. הנחתי שהולבשה כך כיון שזו ההופעה הנחשבת לסקסית ביותר אבל בעיניי זה היה מלוקק מדי ומיותר. רציתי לראותה בלי קישוטים מיותרים. כך, טהורה ונקייה כמו שהטבע יצר אותה. בריאה מושלמת כפי שהיא.

אחרי כמה רגעים של התבוננות קראתי לה לבוא אליי

היא התקרבה וכרעה לרגליי

סימנתי לה להתקרב עוד ועוד, עד שישבה ממש בין רגליי ואז אחזתי בראשה בשתי ידיי ברוך והפניתי את מבטה המושפל למעלה, כדי שתפגוש בעיניי.

"ברוכה הבאה אל ביתי, שפחונת שלי" אמרתי בנעימה רצינית. "אני מאוד שמח שהגעת סוף סוף."

"תודה, אדון" היא ענתה. זה היה נראה כאילו היא רוצה לומר עוד משהו אבל ברגע האחרון נמלכה בדעתה ובמקום לדבר נשקה לכף ידי הסמוכה לפניה.

"האם רצית לומר משהו?" עודדתי אותה

"כ..ן אדון." היא גמגמה. "רציתי להגיד לך תודה שקנית אותי. אני מקווה שאהיה לך שפחה טובה ולא אאכזב אותך..."

הנאום הארוך גרם לה להסמיק ולהשפיל שוב את העיניים

התחשק לי לצחוק ולחבק אותה אבל ידעתי שזה עלול לפגוע בה וברצינות של הרגע.

בקול החמור ביותר שהצלחתי לגייס אמרתי לה שכל שנדרש ממנה כדי להיות שפחה טובה הוא ציות מלא. כל עוד היא תציית במדויק לכל הוראותיי אהיה מרוצה ממנה מאוד.

היא הנהנה בראש מושפל ואז אמרה "כן, אדון" ברצינות רבה. הרגשתי שמעט מהמתח הוסר מכתפיה והיא עתה נינוחה יותר.

"את תלכי עכשיו לחדרך." המשכתי ואמרתי. "ארצה שתתנקי ביסודיות מכל איפור, תחפפי היטב את שערך ותרחצי את כל גופך במים וסבון. על המיטה שבחדרך תמצאי את מה שעלייך ללבוש מעתה ואילך ועד להודעה חדשה. ברחבי הבית עלייך להיות יחפה בלבד. יש לך שעה להתארגן. בתום השעה עלייך לחזור לחדר זה ולהמתין לקריאתי. האם זה ברור?"

"כן, אדון" היא השיבה

"יפה." אמרתי

הוריתי לה להושיט את ידיה ולאחר מכן את רגליה ושיחררתי את האזיקים מעליהן.

חשתי בהתרגשותה בשעה שעשיתי זאת אך לא ידעתי האם היא נבעה ממגע ידיי בגופה או מעצם המעשה.

 

סמוך לכורסא היה לחצן פעמון. לחצתי עליו ואחרי כמה דקות הופיעה רות- אישה מבוגרת אותה העסקתי כסוכנת הבית וכמבשלת מזה שנים. היא היתה מסוקרנת לפגוש את השפחה החדשה וחיכתה בכיליון עיניים שאקרא לה. 

הוריתי לסופי להתלוות אליה אל אגף השפחות ואל חדרה החדש ולאחר מכן פניתי לעיסוקיי כשרגש של ציפייה נעימה לקראת הערב מלווה אותי ומקנן בתודעתי כל העת.