סיפורים

סופי לא ידעה שאליאנה עומדת להגיע-

רציתי שזו תהיה הפתעה בשבילה.

באותו יום ביקשתי מרות שתטיל עליה משימות רבות, כאלה שיעסיקו אותה זמן רב במטבח ובחדרי השירות.

לא ידעתי עדיין מהו הרגע המדויק בו ארצה לקרוא לה אך בכל מקרה העדפתי לפגוש את אליאנה לפני כן ולתהות עוד על קנקנה.

 

כמו סופי לפניה, גם אליאנה הגיעה באותו רכב מיוחד של בית המסחר. גם היא היתה לבושה בקפידה, מאופרת ומסורקת, אך בעוד על סופי נראתה תלבושת זו כתחפושת, אליאנה בהכנסה לתוך הבית פנימה נראתה כנסיכה.

הבגדים הלמו אותה, גם העקבים הגבוהים והתסרוקת המעוצבת.

האזיקים שעל ידיה לא הפריעו לה כמדומה והיא סקרה את החדר ואף אותי במבט בוחן, אפילו הייתי אומר אדנותי.

ניגשתי אליה ובלי אומר הסרתי את האזיקים שעל ידיה ועל רגליה

היא שפשפה את ידיה זו בזו והמשיכה להתבונן בי, גם היא ללא מילה.

"ברוכה הבאה" אמרתי לבסוף.

"תודה" היא השיבה

הצצתי בעיניה אך היא לא הורידה מבטה

הרגשתי כמי שנתון לבדיקה.

"בואי, הכנסי" אמרתי והובלתי אותה במגע קל אל אחד מהחדרים הסמוכים.

הכורסא האהובה עליי היתה שם ואני התיישבתי בה

את אליאנה השארתי עומדת במרכז החדר.

"את מוזמנת לשבת" הצעתי.

בחדר לא היה כסא נוסף.

אליאנה נעצה בי מבט חודר ולאחר רגע שנדמה כנצח חלצה את נעליה הגבוהות וכרעה על ברכיה.

"כך טוב יותר" אמרתי.

היא המשיכה לנעוץ בי מבטה ושתקה. לא יכולתי לדעת מה היא חושבת, מבטה היה אטום. 

לבסוף היא דיברה

"היכן סופי? האם היא כאן"

נתתי לשתיקה למלא את החלל לפני שעניתי.

"כן. היא כאן. תיכף אקרא לה לבוא.

היא אינה יודעת שאת כאן, או שקניתי אותך.

ומן הסתם היא תתרגש מאוד בבואך

אך לפני כן עלינו ללבן מספר דברים"

אליאנה שתקה

ואני המשכתי.

"אני זוכר היטב את פרטי השיחה בינינו במרתף של בית המסחר.

את אמרת כי אינך ניתנת לרכישה אך תשמחי לבוא ולהיות כאן עם סופי. אני אמרתי כי כל עוד את בביתי עלייך לציית לי ללא ויכוח.

למיטב זכרוני הסכמת לזה ולכן את כאן עכשיו."

אליאנה הנהנה לאיטה.

"אני לא חוזר בי" היישרתי אליה מבט יציב.

"הדלת פתוחה בפנייך תמיד. אם תרצי, תוכלי לעזוב בכל רגע נתון. יתרה מזאת, בכל חודש יופקד בחשבון בנק סכום השווה למשכורת חודשית. אם תחליטי לעזוב, תוכלי להשתמש בכסף שיצטבר על מנת לקנות את חרותך ולפתוח בחיים חדשים. הכסף נחוץ לך, את בודאי יודעת, אחרת, כמובן, לא תוכלי להיות אדם חופשי."

אליאנה הרכינה לרגע את ראשה וכשהרימה אותו שוב, הופיע בעיניה רגש כלשהו

"אתה נדיב מאוד. מדוע אתה עושה את זה?"

בכוונה השתהיתי. רציתי שהמילים הבאות ייאמרו מתוך כובד הראש המתאים להן ולא כלאחר יד.

אליאנה המתינה בסבלנות וכל אותו הזמן המשיכה לנעוץ בי מבט חודר.

"כפי שאמרתי לך," השבתי לבסוף, "התנאי לכל זה הוא שבהיותך בביתי עלייך לסור למרותי. למלא הוראות, לקבל פקודות. לציית לכללים ידועים מראש. בלי ויכוחים. אם לא תצייתי- תענשי. את יכולה לעזוב בכל עת, אבל כל עוד את כאן, את השפחה שלי וכך אנהג בך"

אליאנה נשכה את שפתיה כאילו ביקשה לומר משהו אך עצרה בעצמה.

"מה מטריד אותך?" שאלתי אותה "דברי בחופשיות. הרי ידעת את כל זה לפני שבאת הנה".

היא השתהתה לרגע כמחפשת את המילים הנכונות וכשדיברה, הסבה ממני את מבטה

"השבועות האחרונים שם, היו הקשים ביותר בחיי. לא זאת בלבד שהאדם היקר לי ביותר נלקח בפתאומיות ונעלם, גם הייתי שרויה במן מצב של חוסר ודאות שהטריף עליי את דעתי. בהתחלה באמת נלקחתי אל האגף של השפחות שנקנו על מנת להכין אותם להעברה, אך לפתע הוחזרתי משם אל המטבח ואל שגרת העבודה, ללא הסבר, ללא מילה. הייתי בטוחה שהתחרטת, והציפייה העזה שהרגשתי התחלפה באכזבה עמוקה ובכעס איום עליך. עד הרגע בו ראיתי אותך היום לא ידעתי לאן אני נלקחת ומי קנה אותי. ואני מודה שקשה לי לשנות את הרגשות לי כלפיך בבת אחת. זה גורם לי להיות חשדנית כלפיך..."

היא הרכינה את ראשה לרגע ושתקה ואז דיברה בשקט כשעיניה מושפלות

"אינך אשם במצבי. זו אני שנתתי לרגשות לשלוט בי... זה לא יקרה שוב..."

היא שתקה עוד רגע ואז הרימה את מבטה ונעצה אותו שוב בעיניי.

"אני מודה לך על נדיבותך, אדוני. האם תסכים לקבלני כשפחה אל ביתך?"

הבטתי בה.

היא היתה כל כך יפה ונחשקת, מבטה היה לוהט, כמו מסוגל לקדוח חורים בנשמתי. שוב מצאתי את עצמי משתאה על אופיה הדרמטי ועל השתקפותו בעיניה.

ידעתי, כמובן, שאני לוקח סיכון לא מבוטל בהביאי אותה אל ביתי. אם סופי אכן קשורה אליה כפי שמצטייר מיומנה, אליאנה עלולה לסחוף אותה הרחק ממני ולהעלם ביחד איתה. זה אמנם היה סיכון, אבל אם אצליח, התמורה תהיה עצומה. היה שווה להסתכן בשבילה.

"אני מסכים" עניתי והרגשתי כאילו חתמתי הרגע על חוזה חשוב.

היא השיבה בתודה ואז השפילה את עיניה.

קמתי מהכורסא וניגשתי אליה

"הביטי בי" ציויתי.

היא הרימה את עיניה והסתכלה בי מלמטה למעלה.

"מעכשיו, עלייך לפנות אליי בתואר "אדון". אני אצפה ממך לנהוג כפי שאולפת במוסד שממנו הגעת: בנוכחותי אל לך לדבר ללא רשות, כשאת מולי עינייך מושפלות, אלא אם כן התבקשת אחרת. השפחות אינן יושבות על כיסאות בביתי, רק על הרצפה, אלא אם כן קיבלו היתר מיוחד לכך. ברחבי הבית עלייך ללבוש את הבגד המיועד לך ואותו בלבד. רגלייך תהיינה תמיד יחפות. עלייך לציית במהירות וללא היסוס לכל הוראה, פקודה או בקשה. האם זה ברור?

"כן, אדון" היא השיבה מיד.

"יפה." הנהנתי.

התרחקתי ממנה מעט, שוקל את המילים שברצוני עוד לומר. תהיתי בלבי אם יש טעם לחלץ ממנה הבטחה שכזאת. האם אפשר בכלל לעמוד בה? האם אני הייתי עומד בה לו התבקשתי? הסבתי אליה את גבי. לא רציתי שתראה את ההיסוס שבודאי הצטייר על פני.

לבסוף נמלכתי בדעתי ופניתי אליה.

"עוד משהו, אליאנה. אני רוצה שתבטיחי לי בהן צדק, שאם תחליטי לקום וללכת, לא תעשי דבר על מנת לשכנע את סופי ללכת איתך. לא אוכל לקבלך לביתי ללא הבטחה זו שלך. האם את מבינה?"

היא שתקה לרגע, הרכינה את ראשה ואז השיבה

"כן, אדון, אני מבינה. לא אקח ממך את סופי.... "

ואז, היא הרימה את עיניה והביטה בי במבט נחוש

"בתנאי אחד:  אם אדע שטוב לה כאן ושהיא מאושרת. אם לא... כל ההבטחות וכל התנאים אינם קיימים מבחינתי."

מבטינו הצטלבו והבנה ללא מילים זרמה ביניהם.

אליאנה השפילה את מבטה ראשונה ואני הרגשתי כאילו המשא והמתן הסתיימו סוף סוף ועכשיו עומדת להתחיל ההרפתקאה הגדולה של שלושתינו.

חייגתי בטלפון הפנימי אל רות

וביקשתי ממנה לשלוח את סופי אליי.