יש לי הפתעה בשבילך. הוא אומר. תעצמי עיניים
אני עוצמת
שומעת אותו הולך
חוזר
משהו מרשרש
ושניה אחר כך מרגישה משהו קר שמוצמד לי בין הרגליים וסביב המותן
ושומעת קול נקישה שלא ניתן לטעות בו
אני פותחת עיניים בהפתעה
מה זה??
זו חגורת צניעות. הוא אומר בקול שמח תוך כדי שהוא בודק עד כמה זה יציב וחזק.
בשביל מה זה טוב? אני שואלת קצת ברוגז
אתה יודע שאני לגמרי נאמנה לך.
זה אפילו קצת מעליב.
אני יודע, הוא אומר
אבל אני רוצה לתת לך קצת חופש.
חופש?
אני לא מבינה.
---
מאז שהכרנו יש לנו את הויכוח הזה.
טוב, לא ממש ויכוח כי הוא אף פעם לא באמת עונה לי אלא רק מחייך את החיוך הממזרי שלו ושותק כשאני מרצה לו בלהט על פוליאמוריה.
תמיד טענתי שאני פוליאמורית. אני אוהבת אנשים. אוהבת את האהבה. אוהבת לחבק ולהתנשק ולא מוצאת בזה שום רע. חושבת שקנאה זה רגש לא מעובד ומי שקצת מודע לעצמו יכול בקלות להתגבר עליה ולגלות עולם מופלא של קשרים אנושיים.
הוא כמובן לא חושב ככה
ואני יודעת את זה, לא בגלל שהוא מרצה לי בחזרה
אלא רק בגלל האיסור החד משמעי שלו שמישהו אחר יגע בי. נקודה. לא גברים ולא נשים. חיבוק ונשיקה מנומסים זה סבבה, כל השאר מחוץ לתחום.
זה לא מונע ממני להמשיך להרצות לו בלהט
זה לא מונע ממנו להמשיך לחייך.
----
חופש. כן. הוא אומר בחיוך. הערב במסיבה, אני לא אהיה. יש לי תורנות לילה. את תוכלי סוף סוף לבחון את התיאוריות שלך בנוגע לפוליאמוריה.
אני מביטה בו בחשדנות. מה הוא זומם?
זה לגמרי לא מתאים לו.
מה אתה זומם? אני שואלת
הוא מושך אותי אליו לחיבוק וצוחק. מתוקה שלי. את מכירה אותי כל כך טוב. יש עוד עניין קטן...
לפני שאת הולכת את צריכה לשתות את זה.
הוא שולף מבחנה פקוקה מהכיס של מעיל העור שלו.
מה זה? אני פוערת עיניים
זה שיקוי קסמים. הוא מחייך שוב חיוך ממזרי.
אני מרגישה ניצנים של סרבנות.
אל תדאגי, קטנה, הוא קוטע אותם באיבם. את זוכרת את שבועת הרופאים, נכון? אני לא אפגע בך.
אני לא מטופלת שלך, אני ממלמלת בזעף.
הוא מרים גבה
ומושיט לי את המבחנה.
קדימה, שתי.
שנינו יודעים שאין לי מה לסרב. הניצנים תמיד נגדעים באיבם איכשהו.
אני פותחת את הפקק ומרחרחת בחשדנות.
קדימה הוא מדרבן אותי זה לא יהרוג אותך
אתה בטוח? אני שואלת
הוא מנשק אותי במצח בתגובה
ממזר. הוא יודע שהמחוה הזאת תמיד ממיסה אותי. אני עוצמת עיניים ובולעת את הנוזל בבת אחת. להפתעתי יש לו טעם לא רע בכלל.
מה יקרה עכשיו? אני אהפוך לצפרדע? אני רוטנת
אל תתחכמי. הוא אומר ומושך אותי לחיבוק.
אחר כך הוא מרחיק אותי ממנו וטופח לי על הישבן
קדימה, לכי להתלבש, אקפיץ אותך על האופנוע למסיבה ומשם אסע לבית חולים. ביקשתי מירון ועינת שיחזירו אותך הביתה.
ירון ועינת היו החברים הכי טובים שלנו ושותפים נאמנים לסטייה.
ממ... אני מחייכת לעצמי כשחושבת על חיבוק עם ירון. ועם עינת. ביחד. תמיד רציתי.
הוא מזהה את החיוך שלי ומטה את הראש בשאלה.
אני מסתכלת לו ישר בעיניים.
חופש באמת? כולל הכל? אין הגבלות בכלל?
כן. הוא אומר. חופש אמיתי.
לנשק, להתלטף, להתחבק עם כל מי שאני רוצה? הרבה זמן?
כן. הוא משיב בפסקנות.
על קצה הלשון עומדת לי שאלה אבל אני שואבת אותה פנימה בשיא המהירות ומשנה גישה.
מתקרבת אליו ומחבקת אותו בצוואר. איזה כייף, תודה! אתה כל כך מתחשב. זה באמת הרגיש לי מבאס מאוד ללכת למסיבה הזאת בלעדיך. עכשיו זה לא נראה כל כך נורא...
פתאום אני נזכרת במה שהוא חיבר לי לגוף לפני רגע ומבינה. או לפחות חושבת שמבינה.
אתה יודע אבל, אני אומרת לו במתיקות, שאין שום צורך בחגורה הזאת. אין שום סיכוי שזה יתפתח למשהו מעבר למגע אוהב וידידותי. אני רק שלך. אני נצמדת אליו שוב ומחבקת אותו חזק.
אני יודע. הוא אומר. אבל ליתר ביטחון.
שומעת את החיוך בקול שלו.
משהו פה מוזר קצת אבל אני מעיפה את זה הצידה.
כבר כמעט שכחתי מהממבחנה והנוזל המוזר. אני רצה לחדר להתארגן ואחרי עשר דקות כבר מוכנה.
את נראית פצצה, הוא מחמיא לי והעיניים שלו זוהרות אליי.
אני חגה בגנדרנות על העקבים שלי ומפריחה לו נשיקה
זה אתה שעושה אותי כל כך יפה.
הדיאלוג הקבוע.
הוא צוחק את הצחוק המהמם שלו ואנחנו יוצאים.
---
כבר בדרך, על האופנוע אני מרגישה שמשהו מוזר קורה לי בגוף.
אני נצמדת אל מעיל העור המוכר וכל הגוף שלי רוגש.
פתאום זה מבאס אותי שהוא הולך ומשאיר אותי לבד.
אולי תמצא לך מחליף? אני שואלת כשאנחנו עוצרים ברמזור. לא בא לי שתלך
גם לי לא, מתוקה. הוא אומר. אבל אין ברירה.
אני רוצה אותך אני אומרת ותוך כדי דיבור קולטת שזו לא סתם אמירה רומנטית. באמת אני רוצה אותו. נעשיתי חרמנית בטירוף.
אני מכניסה את הידיים מתחת למעיל ולחולצה שלו ומלטפת אותו כדי שיבין. זה תמיד עוזר.
מותק, אנחנו על אופנוע להזכירך. הוא צוחק
לא אכפת לי. אני רוצה אותך כאן ועכשיו.
זה בלתי אפשרי. הוא אומר. גם אם זה היה אפשרי... המפתח של החגורה שלך לא כאן. הוא בבית.
אני קופאת באמצע הלטיפות. פתאום הכל מובן. איך לא קלטתי את זה קודם.
זה השיקוי הזה, נכון? הוא עושה לי משהו בגוף. אתה... אני משתתקת ונאנחת.
נראה שהבנת מצבי רק מחריפה אותו. פתאום כל הגוף שלי הופך לתשוקה אחת גדולה.
מה אני? הוא שואל
אתה לא נורמלי
נכון הוא אומר ועוצר בחריקה ליד המועדון
בגלל זה את איתי.
אני יורדת מהאופנוע מבולבלת קצת.
תהני מותק
הוא מושך אותי אליו ונותן לי נשיקה. נפגש יותר מאוחר
אל תלך... בבקשה. אני אומרת. אני צריכה אותך. בוא נחזור הביתה.
אני לא יכול מותק, את יודעת את זה. ולך יש חופש הערב. מגיע לך להנות.
הוא נפרד ממני ומתרחק על האופנוע.
אני נוגעת בחגורה דרך הבד הדק של השמלה. מנסה להרגיש את מה שהיה פעם הדגדגן שלי ועכשיו מרגיש כמו מתכת אטומה.
אין ספק שזה מתסכל. אולי יש דרך לעקוף את זה? אחר כך אכנס לשירותים ואבדוק.
אני שומעת קריאה צוהלת בשמי. זו גילי והשולט החדש שלה. הם מזכירים לי פתאום שיש בפנים מסיבה ושהיא הולכת להיות שמחה מאוד. אני מחייכת אליהם וחושבת לעצמי שיהיה בסדר. מה כבר יכול לקרות?
הם מזמינים אותי להכנס איתם ואנחנו נכנסים פנימה.
---------
כבר בדקות הראשונות הבנתי שזה הולך להיות ערב שלא אשכח לעולם.
בפנים היתה אווירה נפלאה. זו היתה מסיבה שדורין ארגנה ואת המסיבות של דורין אף אחד לא מפספס.
ירון ועינת קלטו שנכנסתי ובאו להגיד לי שלום.
שמעתי שאת בחופש היום עינת לוחשת לי באוזן
אני מסתכלת עליה מופתעת. מה היא עוד יודעת? ואם היא יודעת גם ירון יודע...
מעניין.
היא לוקחת את היד שלי ומשלבת את האצבעות. ואני, המומה קצת, נותנת לה להוביל אותי. היא מובילה אותנו אל הבר ומזמינה לעצמה משקה. אני מתחילה לבקש גם משהו לעצמי אבל היא קוטעת אותי. את לא יכולה. התבקשנו להשגיח עלייך הערב ולא לתת לך לשתות אלכוהול. משהו על זה שלקחת איזו תרופה וזה מסוכן השילוב. היא מצמצמת עיניי ומסתכלת בי רגע. את לא חולה במחלה סופנית או משהו?
לא, אני עונה במהירות. הכל בסדר. זה רק.. משהו זמני. אני מאלתרת. בפנים מרגישה הקלה מסוימת על כך שהיא לא יודעת על שיקוי הקסמים.
טוב מאוד, היא אומרת בחיוך. כבר דאגתי.
היא מסתכלת עליי בעיניים חמימות וכמו תמיד עושה לי חשק לנשק אותה. יש לה שפתיים אדומות ורכות במיוחד.
פתאום אני נזכרת שמותר לי
אני מתקרבת אליה עוד קצת
והיא מגיבה ומתקרבת גם.
אני מצמידה את השפתיים שלי אל שלה ומרגישה כמה הן מתוקות. התחושה משכרת והגוף שלי מוצף בזרמים נעימים.
אנחנו מתנתקות לרגע ומחייכות זו אל זו. היא שוב לוקחת את היד שלי מובילה אותי אל הספה האדומה שבמפתיע עוד אף אחד לא תפס. אנחנו מתיישבות קרוב ונצמדות שוב לנשיקה.
אוחחח.. כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה היא אומרת. איזה יופי שקיבלת קצת חופש.
הידיים שלה מתחילות לטייל לי על הגוף. אני עוצמת עיניים ומתמכרת לתחושה.
היא חצי מלטפת חיצי מעסה והמגע שלה כל כך נעים. אני משיבה לה במגע משלי ואנחנו מתרפקות אחת על השניה וצוחקות. אני מרגישה בשליטה וחושבת לרגע שאולי סתם דימיינתי מקודם. בטח הוא נתן לי מיץ פטל וגרם לי להאמין שאני שותה משהו אחר. כל כך מתאים לו לנסות ללמד אותי לקח בדרך הזאת, אני מחייכת לעצמי. אבל הפעם הוא טעה ואני אוכיח לו את זה.
אני רואה שאתן חוגגות בלעדיי, אני שומעת פתאום את הקול של ירון.
אתה מוזמן להצטרף, עינת אומרת בחיוך.
הוא מתיישב מהצד השני שלי ומחבק אותי מאחור. יש לו ריח גברי נעים ונוכחות חזקה. כזו שעושה חשק לימס לתוכה. אני שוקעת אל החיבוק שלו מרגישה גם את הידיים שלו מתחילות לטייל לי על הגוף.
אני נאנחת בעונג.
זה כל כך נעים
ומגרה
ומחרמן....
מה קורה לי?
אני פותחת עיניים בבהלת פתאום.
מרגישה פתאום את מלוא ההשפעה של חומר עלום שמטייל לי בורידים והופך אותי לחיה מיוחמת.
אני מנסה לעצור את שטף התשוקה שמציף אותי. לשלוט בתחושות.
ירון ועינת כנראה קיבלו הוראות מפורטות. הם לא מתקרבים לחגורה. אולי הם בכלל לא יודעים שהיא שם. הם מתמקדים בחלק הגוף העליון שלי- בידיים, בפנים, בשיער. עינת תופסת בשד הימני שלי ומגרה את הפטמה דרך הבד של השמלה. אני מחניקה אנקה. היא כנראה לא יודעת מה זה עושה לי בגוף.
אני מפסיקה לנסות לגעת או לעשות משהו. התחושות כל כך חזקות שאני הופכת להיות בובת סמרטוטים על הספה ורק עסוקה בלהרגיש.
עד שזה נהיה פתאום חזק מדי.
אני מזדקפת במהירות וקמה מהספה.
הם מופתעים.
סליחה... מיד חוזרת. אני ממלמלת
ורצה לשירותים.
הגוף שלי בוער
אני נכנסת לאחד התאים ומרימה את השמלה.
הידיים שלי ממששות בקדחתנות אחרי פתח כלשהו במעטפת האטומה שסביבי
אבל הן לא מוצאות.
החיפוש רק מעצים את הצורך.
אני מנסה לדחוף ידיים מתחת אבל אי אפשר, מנסה לחכך ולהזיז מלמעלה אבל החגורה הדוקה היטב.
אני מתוסכלת אימים.
ידעת שאין לי ברירה אלא להרגע.
יוצאת אל הכיור ושופכת על עצמי מים קרים. זה עוזר קצת.
אני נושמת עמוק, מנסה להרגע
ואז חוזרת פנימה.
