"האם נוכל להשתמש בחדר המצויד שיש במרתף?" שאלה אליאנה, להיטות בקולה.
"החדר במרתף?" הרמתי גבה, "לא זכור לי שהראיתי לכן אותו."
אליאנה, בפעם הראשונה הערב השפילה את מבטה. סופי החווירה.
"אני מחכה להסבר." אמרתי בשקט.
"אני מתנצלת, אדוני." אמרה לבסוף אליאנה, "זו אשמתי הבלעדית. אני זו שהצעתי לסופי לחקור את כל הבית. גם את המקומות בהם לא קיבלנו אישור רשמי להכנס. היא כמובן סירבה וחששה להכעיס אותך אבל שכנעתי אותה כשאמרתי לה שלא היתה הוראה מפורשת לא להכנס לאיזשהו חדר, אז כנראה שאין עם זה בעיה. אני מבינה שטעיתי."
"אכן טעית." אמרתי, משתדל להשאר רגוע למרות תחושה הולכת ומתגברת של אי נחת אל מול עזות המצח של השפחה שזה עתה קניתי.
"החדר המצויד שבמרתף" כהגדרתה של אליאנה היה מקום מאוד אינטימי ופרטי מבחינתי. למיטב זכרוני הוא היה נעול היטב והמפתח שלו נמצא במגירת השידה שבחדר השינה שלי. זו היתה צריכה להיות חקירה מאוד יסודית של הבית על מנת להצליח להגיע לשם. הקור שמילא את לבי באותו רגע היה יכול להקפיא מדינה בגודל בינוני. הדבר היחיד שהשאיר אותי רגוע היתה העובדה שאליאנה לא חשה צורך להסתיר את החקירה הזאת. לפחות בזה לא טעיתי בה. אולי היתה בה חוצפה ועזות מצח אך לפחות היא היתה ישרה.
הערב הנינוח והנעים התפוגג באחת.
אליאנה כרעה על ברכיה והניחה את מצחה על הרצפה. "אני מבקשת סליחה, אדוני, זה היה מאוד טפשי מצדי."
"זה היה הרבה יותר מסתם טעות טפשית, אליאנה." אמרתי באותו קול רגוע. "ויש לי הרגשה שאת יודעת את זה כמוני."
היא כרעה קצת עמוק יותר אל הרצפה ושתקה.
התבוננתי בסופי. היא נראתה אבודה. עיניה ננעצו בנקודה לפניה על הרצפה והיא כמו קפאה במקומה, חוששת לזוז או אפילו לנשום.
ידעתי שזהו רגע קריטי בקביעת ההירארכיה בינינו. הן חייבות ללמוד, גם אם זה יהיה בדרך הקשה.
אחרי הרהור ארוך הגעתי להחלטה.
"לכו שתיכן אל המרתף עכשיו. מימין לדלת יש קיר פנוי. עמדו עם הפנים אליו, הידיים למעלה. חכו לי שם בשקט עד שאגיע. כשאני אומר "בשקט" אני מתכוון לזה. לכו, עכשיו!"
הן קמו, כל אחת ממקומה, בעיניים מושפלות ויצאו מהחדר.
המתנתי כעשר דקות עד שירדתי אל המרתף.
