ארז החליט לא לבזבז זמן. לפני שנרדם הוא החל לחשוב על תכנית. זה ריגש אותו. הכסף לא היה חשוב כמובן. זה היה הריגוש. זה מה שהניע אותו בחיים והוא גם היה יכול להרשות את זה לעצמו: לנוע מריגוש לריגוש, להינשא על גלים. להיזרק רחוק. לפחות עכשיו.
כשזה יסתיים, הצורך שלו הזה בריגושים (כך אמר לעצמו ברגעים מעטים של התבוננות פנימית) הוא יתמסד וימצא עבודה מסודרת. אולי יאגור קצת כסף לימים שיהיה זקן. אבל עוד לא. הוא רק בן שלושים וחמש ולעולם יש כל כך הרבה מה להציע.
הוא חשב על הדרך הטובה ביותר לגשת אליה.
לא היה לו זמן לעשות תחקיר מעמיק על חייה ועל אהבותיה ופחדיה. אם היה לו זמן הכל היה פשוט יותר אבל אין לו. ולכן, הוא החליט, הפנייה תהיה ישירה. בלי משחקים. ככה זה גם יהיה מרגש יותר.
הוא בזבז כמה ימים נוספים בלהתבונן בה מהמרפסת.
בבקרים, היא יצאה תמיד באותה השעה מהבית, לבושה בחולצה דמוית אוהל בצבע כהה ומכנסי טריקו. בתחנה שבקצה הרחוב היא עלתה על אוטובוס שכנראה לקח אותה לעבודה וגם חזרה איתו. שעות החזרה שלה לא היו קבועות. לפעמים חזרה מוקדם, כשעוד היה אור. לפעמים כשכבר היה חשוך. ארז תהה מה היא בדיוק עושה בעבודה. היה קשה לו לדמיין אותה בהייטק או בהוראה. בטח לא עבודה פיזית. אז מה כן? בטח טלפנית באיזו חברת סקרים, הוא הימר, מודע לנטייה שלו להיות מושפע מדעות קדומות.
באופן קבוע, כשהיתה חוזרת הביתה, היתה נכנסת לסופר הקטן שהיה ברחוב ויוצאת עם שתי שקיות מלאות. אחר כך היתה מתאמצת לסחוב אותן הביתה. המרחק לא היה גדול אבל היא נראתה סובלת. לאחר שהיתה נבלעת בפתח הכניסה לבניין היתה נשארת שם ולא יוצאת עוד. בערבים שבהם צפה בה הוא נשאר עד חצות במרפסת לראות אולי היא יוצאת לבלות באיזה מקום אבל נדמה שהיא העדיפה להשאר בבית לבדה. הוא לא היה יכול לדעת את זה בודאות כמובן. הוא לא הכיר את כל דיירי הבניין שלה אבל היתה לו הרגשה שהיא שם לגמרי לבד. כל ערב.
לבסוף, אחרי כמה ימים של התבוננות והתלבטות בין אסטרטגיות פתיחה שונות, הוא החליט לתקוף.
זה היה ברביעי בערב. כבר מחמש הוא עמד במרפסת וחיכה לה. כשראה את דמותה הגדולה מתקרבת מקצה הרחוב הוא ירד לכיוונה. כשהיא נכנסה לסופר הוא נכנס אחריה. גם הוא קנה משהו והתמקם איכשהו לפניה בתור. כשהתבקש לשלם הוא גילה פתאום שחסר כסף קטן. בסך הכל עשרים אגורות. זה היה פיתוי קל והיא מיד נתפסה והציעה להשלים את החסר. הוא הודה לה מאוד וחייך אליה. לאחר מכן, יציאה משותפת היתה אך טבעית.
"אני ארז." הוא הציג את עצמו. "נעים מאוד."
"טופי." היא אמרה קצרות. מקרוב הוא ראה שהיו לה עיניים כחולות יפות. המשימה פתאום נראתה לו מרגשת מתמיד. הוא דמיין את הכותרות בעיתונים "המפלצת שהפכה ליפהפייה הורסת." הוא היה כל כך שקוע בחזון שכמעט לא שם לב שהיא כבר התרחקה משם, סוחבת את השקיות שלה.
"היי, חכי רגע!" הוא קרא ורץ אחריה. היא המשיכה ללכת ולא סובבה את ראשה לאחור.
"אני גר כאן ממש ליד." הוא אמר כשהצטרף אליה. היא המשיכה ללכת. "אני רואה אותך לפעמים עוברת כאן. חשבתי... אולי את רוצה לשבת לשתות איפושהו? נערוך היכרות מסודרת?" הוא חייך.
היא עצרה לרגע והביטה בו בחשדנות.
אחר כך היא דיברה.
"תראה.. אה..איך אמרת שקוראים לך? ארז? אני לא יודעת מה אתה רוצה, אבל זה בטח לא משהו תמים. אין שום סיבה שמישהו כמוך ירצה להכיר מישהי כמוני. אז או שתהיה ישר ותגיד מה אתה רוצה או שתעזוב אותי בשקט."
והיא המשיכה ללכת.
ארז היה מופתע. משום מה הוא היה בטוח שהיא תגיב אחרת. הוא דמיין חיוך ביישני או הבעת הפתעה נרגשת. לא את זה. ברגע אחד הוא סידר מחדש את הקלפים והגיע להחלטה.
"חכי רגע!" הוא שוב מיהר בעקבותיה. "את צודקת. אני רוצה ממך משהו ואני רוצה להיות ישר איתך. אבל כדי להסביר לך מה אני רוצה אנחנו צריכים לשבת איפושהו, לא?"
"לא בהכרח." היא אמרה מבלי לעצור. "אתה יכול לספר לי כאן ועכשיו מה אתה רוצה."
ארז התבלבל. הוא לא דמיין את זה ככה. אבל הוא היה ערוך לשינויים מהירים.
"בסדר גמור." הוא אמר. "כאן ועכשיו."
"אני מקשיבה."
הוא נשם נשימה עמוקה.
"תראי. מבקש שלא תקחי את זה למקום לא טוב אבל אני מתבונן בך כבר כמה זמן. את מסקרנת אותי מאוד. את רוצה שאהיה ישר. אז הנה אני אומר מה שאני חושב. אני חושב שאת לא אוהבת להיות שמנה. שרע לך עם זה. אני רוצה לעזור לך להשתנות. זה אולי נשמע לך חשוד שמישהו ירצה לעשות דבר כזה בלי תמורה. אבל ככה אני, אני אוהב אתגרים, ואני חושב שתהיה לי תמורה בלראות אותך עושה את השינוי. כן.. אני יודע מה את חושבת עכשיו שאני סופר שחצן ומה אני בכלל מתערב לך בחיים. אבל את יכולה רק להרוויח מזה. מקסימום זו תהיה הרפתקה מטורפת. את לא צריכה להחליט עכשיו. תחשבי על זה. אם תרצי לשמוע עוד פרטים תתקשרי אליי." הוא דחף לאחת השקיות פתק עם מספר הטלפון שלו והתרחק משם בצעד מהיר.
הוא אמנם לא תכנן את זה ככה, אבל היה נראה לו שכל דבר אחר היה מסתיים בדחייה מוחלטת מצידה. הוא טעה לגמרי בניתוח האישיות שלה. היא לא היתה רכה ונוחה להשפעה כפי שדמיין וגם לא נואשת לקשר. היא היתה משהו אחר לגמרי והוא קילל את עצמו בשקט. אם לא יקרה נס הוא יפסיד אותה. אותה ואלף שקלים בנוסף.
הוא החליט לתת לה כמה ימים לחשוב על זה ואז לנסות שוב. הוא לא יוותר כל כך מהר.
