סיפורים

ביום למחרת היא התעוררה מוקדם מתוך הרגל אבל אז נזכרה שאין לה לאן ללכת. היא נשארה במיטה שעה ארוכה, מתבוססת במחשבות מרופשות ואז נמאס לה. היא קמה בהחלטיות והחליטה לנצל את היום לניקיון כללי של הדירה. היא די שנאה לנקות אבל אפילו זה היה עדיף על הבהייה חסרת המעש בתקרה שמעל המיטה. היא התחילה בחדרה השינה, עברה לסלון וסיימה במטבח. על השולחן הקטן עוד היו פזורות השקיות מהקניות של הימים האחרונים, ניירות מהדואר ועוד כל מיני. היא לא היתה מסודרת בכלל וימים שלמים חפצים נשארו במקומם לפני שטרחה להחזיר אותם למקום. בפרץ של אנרגיה נזעמת היא החלה לסדר את השולחן. כשהרימה את השקיות במטרה להכניס אותן לשקית המיחזור הקטנה, נפל מאחת השקיות הפתק עם מספר הטלפון של הבחור החצוף. טיפח הרימה אותו והתבוננה בו לרגע. לשניה בודדת עברה בה מחשבה מטורפת להתקשר אליו. אין לה מה להפסיד. רגע אחר כך זה עבר. היא זרקה את הפתק לפח יחד עם כל הזבל וירדה לפנות אותו מהדירה.
היא היתה עסוקה בלהאבק עם הפח המלא עד גדותיו כששמעה פתאום קול מאחוריה.
"את את לא הולכת לעבודה היום?"
הקול היה מוכר. היא הסתובבה והביטה בו מופתעת. זה אכן היה הבחור החצוף ההוא.
"אתה לא אמור לדעת את לוח הזמנים שלי וזה לא עניינך."
ואז הפטירה זועפת, "פוטרתי."
"פוטרת?" התפלא ארז. "למה?"
"החברה פשטה את הרגל."
"ומה תעשי עכשיו?"
"אני לא יודעת."
הוא שתק אבל הביט בה בציפייה.
"תשכח מזה." היא אמרה. "זה לא יילך."
"תראי... אני לא מבקש הרבה. רק חצי שעה איתך. אסביר לך את התכנית שלי. אין לך מה להפסיד. להיפך. העובדה שאיבדת את העבודה תהפוך את זה אפילו ליותר פשוט."הוא נסחף בהתלהבות
טופי הביטה בו בהלם.
"אתה ממש חצוף. אתה יודע? באיזו זכות אתה בא ומטיף לי על לקחת אחריות? מי אתה בכלל ומה אתה יודע? ומי שמך שופט בעניין? ככה אני בחרתי לחיות וזו זכותי."
היא התחילה ללכת בחזרה לדירה. הברכיים שלה כבר כאבו. היא לא היתה מורגלת בעבודה פיזית ממושכת והניקיון של הדירה הקטנה לגמרי נחשב כזה.
"באמת? כך בחרת?" הוא הלך אחריה בעיקשות. "את מרוצה מהמצב כמו שהוא?" צלף בה.
"בת כמה את? בת ארבעים? היית פעם בקשר עם גבר? את יוצאת לבלות עם חברים? הולכת לים או לטייל? תחשבי על כל הדברים שאת נמנעת מהם."
"אני יכולה ללכת לים אם אני רוצה!" היא הסתובבה אליו נזעמת. "זו בחירה שלי לא ללכת!"
"באמת?" הוא לא ויתר. "תהיי ישרה עם עצמך."
"מי אתה בכלל??" טופי התעצבנה. "תפסיק כבר! זה לגמרי לא עניינך!"
ארז הביט בה ואז אמר בשקט "את מתעצבנת כי אני צודק."
טופי שתקה.
"חצי שעה. זה הכל. אחר כך תשכחי ממני לתמיד." הוא התקרב אליה.
טופי שתקה שוב ואז נאנחה. "אתה לא צודק. אבל אני חלשה ולכן אשמע את מה שיש לך להציע. חצי שעה, לא יותר."