הם ישבו בבית הקפה השכונתי. ארז הזמין לעצמו קפה וטופי לא התאפקה והזמינה לעצמה פרוסה ענקית של עוגת ריבת חלב. היא נמנעה בדרך כלל מלשבת במקומות כאלה. זו היתה הזדמנות שחבל לפספס.
ארז התבונן בה מוקסם כשאכלה בשקיקה מהעוגה.
היא הרימה את העיניים, מודעת פתאום למבטו.
"תפסיק." היא אמרה. "אתה מלחיץ אותי."
"סליחה." הוא התנצל. "הרבה זמן לא ראיתי מישהו שכל כך נהנה מאוכל."
"זה לא נשמע כמו מחמאה ואתה מבזבז את חצי השעה שלך." היא אמרה בפה מלא קצפת.
"צודקת." הוא חייך. "אני מתחיל."
"ואני מקשיבה."
ארז נשם נשימה עמוקה.
"אני לא יודע איך הגעת למצב הזה של עודף משקל כל כך קיצוני וזה גם לא חשוב בעיניי. החשיבה שלי מאוד פשטנית. כלומר, אני חושב שאם נקצץ לך את כמויות המזון (טופי הרימה גבה) ונוסיף פעילות גופנית, את תצליחי להשיל בתוך זמן מסוים את כל מה שמיותר. אני מהמר על חצי שנה."
"אתה מהמר?" טופי לא התאפקה.
"את יודעת למה אני מתכוון." ארז לא התבלבל, אבל בפנים הוא אמר לעצמו להזהר. יש באישה הזאת יותר משנראה לעין.
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון." היא ירתה אליו בחזרה. "אבל אתה כל כך לא יודע על מה אתה מדבר שזה פשוט פאתטי. מצד שני," היא הוסיפה מהורהרת, "היית נחמד והזמנת אותי לעוגה, אז אהיה נחמדה בחזרה ואסביר לך שזה ממש לא עובד ככה. הלוואי וזה היה כל כך פשוט. יש סוגים מסוימים של עודף משקל שהם כמו מחלה. סתם דיאטה ופעילות גופנית לא יכולים לרפא אותה."
"ניסית פעם?"
"מה אתה חושב?"
"ובכל זאת, אני בטוח שלא ניסית באמת. עד הסוף." ארז התעקש. "מה שאני הולך להציע לך שונה מכל דבר אחר שניסית."
"במה זה שונה?" היא שאלה בסרקסטיות.
"זה יהיה שונה כי זו לא תהיה האחריות שלך. זו תהיה האחריות שלי. אני אחליט מה יכנס לך לפה ומה לא ואיזו פעילות תעשי וכמה. השליטה תהיה אצלי וככה לא תהיה לך ברירה. זה יהיה חייב להצליח."
טופי לא חשבה שהוא יצליח לגרום לה שוב להיות המומה אבל הבחור התעלה על עצמו. היא התבוננה בו במשך מספר רגעים בהלם ואז פשוט פרצה בצחוק מתגלגל. זה היה כל כך טוב. היא לא זכרה מתי צחקה ככה.
הפעם ארז הביט בה מופתע. הוא חייך. "מה כל כך מצחיק?"
טופי השתלטה על עצמה וניגבה את העיניים
"סליחה.. זה פשוט... אתה כל כך הזוי. אתה לא שומע את עצמך?"
ארז שתק רגע, מהורהר.
"את צודקת. אני יודע שזה נשמע משוגע. אני יודע שאולי אני נראה לך משוגע. אבל אני מצליח בכל פרויקט שאני עושה. והחלטתי שאת תהיי הפרויקט הבא שלי."
"נניח לרגע לחוצפה שלך, לבוא ולהציע לי דבר כזה," אמרה טופי, "אני לא מבינה מה יוצא לך מזה."
ארז התרווח בכיסאו ונשען לאחור.
"תראי, אני בן שלושים וחמש. עבדתי בהייטק כמה שנים והרווחתי מלא כסף, זו היתה עבודה מעניינת עד שיום אחד היא התחילה לשעמם אותי. באותו יום עזבתי אותה. אני לא נמצא רגע אחד במקומות בהם לא טוב לי. את יכולה להיות רגועה. אני לא אלטרואיסט וצדקה לא מעניינת אותי. אני עושה את זה רק בשביל עצמי."
"זה מעניין מה שאתה אומר, אבל לא ענית לשאלה שלי." טופי סיימה את הביס האחרון מהעוגה. "מה יוצא לך מזה?"
"שליטה גורמת לי לסיפוק. סיפוק טהור." הוא ענה.
טופי הסתכלה בו במבט עקום.
"תסביר בבקשה."
"זה פשוט מאוד." הוא ענה. "אני פוקד, את מצייתת. אני שולט, את נשלטת. זה עושה לי טוב."
"זה עושה לך טוב מאיזו בחינה? רגשית? מינית?"
"רגשית ומינית."
"אז אתה גם סוטה, בנוסף לכל."
"את יכולה לקרוא לי סוטה, אני לא נעלב."
טופי שתקה. היא שיחקה בכפית שבידה בשרידי הקצפת שעל הצלחת, משרטטת בה עיגולים. אם הבושה לא היתה עוצרת בה, היא היא מלקקת אותה כבר מזמן.
"אם יש מישהו שאוהב לשלוט," היא אמרה בסוף, "בטוח יש גם מישהי שאוהבת להשלט איפושהו. אז תמצא לך אחת כזאת ותמצא סיפוק. מה אתה רוצה ממני? אותי זה לא מושך, לא מבחינה מינית ולא מבחינה רגשית."
"את שוב צודקת." אמר ארז ורכן קרוב יותר לעברה. "יש נשלטות. אפילו לא מעט. וכבר היו לי כמה מערכות יחסים כאלו. אבל איתך זה יהיה משהו אחר. הרבה יותר מאתגר. ואני לא מסכים איתך לגבי המשיכה שלך. אל"ף, אי אפשר לדעת עד שלא מנסים. לדעתי, לכל אחד יש משיכה מסוימת למשחקי שליטה רק שאצל חלק זה בולט יותר ואצל חלק זה מוחבא עמוק. בי"ת, אני אמנם לא פסיכולוג אבל כל אחד יכול להבין שאת נשלטת אמיתית."
"באמת?" אמרה טופי בלעג.
"כן. את נשלטת של אוכל. מזמן איבדת לו את השליטה."
טופי הסמיקה. "איך אתה מעז?"היא אמרה בשקט. "אתה בכלל לא מכיר אותי!"
"אני מעז כי אני צודק ואת יודעת את זה." אמר ארז בתקיפות. "ומה שאני מציע לך, זו הזדמנות מדהימה לעשות שינוי! מה אכפת לך? את לא יכולה להפסיד כלום! תני לזה הזדמנות!"
"השיחה הזאת הזויה..." מלמלה טופי. "אני הולכת."
"חכי!" ביקש ארז. "עוד לא נגמר הזמן שלי. אין לך מה להפסיד. תשאלי כל שאלה שעולה לך לראש ואני אענה. תחשבי שזו הצגה או משהו..." הוא אלתר פתאום.
טופי הביטה בו שותקת והוא נדרך. היא היתה קרובה ללכת שוב והוא לא היה בטוח שהוא יקבל הזדמנות שניה.
"אוקיי." היא אמרה לבסוף. "אשאל."
ארז נרגע וחזר להשען לאחור, נינוח.
"קדימה."
"מה יגרום לי לציית לך ומה ימנע ממך לפגוע בי?" היא ירתה.
"שאלה טובה." הוא אמר. "בהתחלה, מה שיגרום לך לציית זה הרצון שזה יצליח. בהמשך, הקשר בינינו יצור אצלך רצון לציית לי. את עוד תראי, זה יבוא מעצמו. מה ימנע ממני לפגוע בך? אני כמובן מתחייב לא לגרום לך שום נזק שהוא. את תצטרכי לבטוח בי לגבי זה. אבל אני מקבל את זה כמובן שצריך בטחונות מסוימים, לפחות מצידך, כדי שתהיי רגועה. אם תסכימי לתכנית, אנחנו נדבר על זה ונמצא סידור שיספק אותך. בכל מקרה, תוכלי לעזוב מתי שתרצי. אלא אם כן..." הוא עצר ולא המשיך.
"אלא אם כן, מה?" היא שאלה בחוסר סבלנות.
"אלא אם כן את תבקשי ממני למנוע ממך לעזוב. זה יכול לקרות."
טופי הביטה בו בספקנות.
"אוקיי...נניח." היא המשיכה. "איך זה יעבוד, מבחינה טכנית?"
"את תעברי לגור אצלי. והשליטה בכל פן של חייך תעבור אליי. אני אקבע מה תאכלי וכמה, במה תעבדי, מה תלבשי וכן הלאה. אל תדאגי." הוא הוסיף כשראה את גבותיה מתכווצות, "שום דבר לא יהיה מאיים מדי או כזה שלא תוכלי לעמוד בו. תביני, אני רוצה שזה יצליח בדיוק כמוך."
"ומה בסוף?"
"בסוף את תהיי רזה יותר. זה הכל. אני לא מתיימר לשנות את הנפש שלך או משהו. רק להוכיח לך ולעצמי שזה אפשרי."
טופי שוב שתקה.
חלק אחד בתוכה קרא לה לברוח הרחק משם, מהתוכנית המטורפת הזאת ומהאיש המשוגע. חלק אחר, מוזר, הצמיד אותה לכיסא. זה היה משוגע, מטורף, חצוף, חסר סיכוי... אבל גם היה ברעיון משהו מושך. אם תלך עכשיו, לא תשנא את עצמה כל חייה על שלא ניסתה?
"עוד שאלות?" הוא שאל.
"מה יקרה אם אכשל?" היא שאלה בשקט.
"את לא." הוא אמר בבטחון.
"ואם כן?" היא התעקשה.
"אם תכשלי, נפרד כידידים ותחזרי לחייך. שום נזק לא יגרם לך, תוכלי להמשיך מאיפה שהפסקת."
טופי הביטה בו בשקט. בעניין הזה היא ידעה בוודאות שהוא טועה אבל לא היה לה כוח להתווכח.
ארז הסתכל בשעון שעל מסך הנייד שלו. "הזמן שלי נגמר." הוא אמר. "חשוב לי שתדעי שאני אדם שעומד במילה שלו. הבטחתי לך חצי שעה, לא יותר. לכן אני אלך עכשיו ואת תחשבי על זה. מחר תחזירי לי תשובה."
הוא קם, מניח על השולחן שטר של מאה שקלים. כשעבר לידה בדרכו החוצה הוא רכן מעט לעברה. "אני מאוד מקווה שתחליטי שכן. אני רוצה אותך." ואז הוא הלך.
טופי נשארה שם עם עצמה ועם אינספור מחשבות מתנגשות.
היא כבר ידעה שהולך להיות לה לילה סוער.
