יום למחרת היה סיוט.
טופי היתה בטוחה שארז יגיע על הבוקר לדרוש את התשובה שלו ודימיינה את עצמה עומדת מולו ברורה וגאה עם התשובה הכה ברורה מאליה בפיה.
אבל שעות הבוקר חלפו והוא לא הגיע וגם הצהריים חלף עבר ועדיין לא נראה סימן ממנו. טופי נעשתה עצבנית וזה היה מוזר, כי לכאורה לא היה אמור להיות אכפת לה בכלל. היא עמדה להגיד לו לא. אז מה זה משנה לכל הרוחות אם הוא מגיע לשמוע את הלא או לא? המחשבות האלו עוד יותר שיגעו אותה. היא רצתה לעשות משהו כדי להסיח את הדעת מהן אבל חששה להתרחק מהבית שמא הוא יבוא פתאום, וגם לא היה לה ממש לאן ללכת.
ואז, קצת לפני שהשמש שקעה והלב שלה התכווץ מאכזבה היא שמעה דפיקות בדלת.
הוא הגיב, הלב שלה, כאילו קיבל זריקת אדרנלין.
היא חייכה לעצמה בהתרגשות וקמה מהר לפתוח
אבל אז היא עצרה.
היא חשבה על התשובה שהיא הולכת לתת לו ולא הבינה מה היא שמחה כל כך.
באותו רגע הפציעה בה התובנה שהיא נלכדה.
"אתה גאון." היא אמרה לו כשהתיישב מולה בסלון הקטן.
"אני יודע." הוא אמר, ואז חייך. "ידעתי שתסכימי."
"אל תתגרה בגורל." הזהירה אותו טופי, "אם תהיה יותר מדי זחוח אני אעלם."
הוא צחק. "זה לא יקרה כל כך מהר עכשיו."
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה בחשדנות, מדמיינת אותו מוציא פתאום אזיקים.
"ברגע שהסכמת להכנס ואת בפנים, קשה לצאת. את תראי, זה כמו סם.
את לא מרגישה את זה כבר עכשיו? את הריגוש המטורף הזה? אין סיכוי שתסכימי לוותר על זה. ואני יכול להיות זחוח כמה שארצה. בעצם," הוא רכן לעברה, "אני יכול להיות מה שאני רוצה ואת עדיין לא תיעלמי..."
סופי הזדעפה. היה נדמה לה שהיא יודעת בדיוק על מה הוא מדבר אבל היא לא רצתה להראות לו את זה.
"אז איך זה הולך? אני צריכה לחתום על משהו?" היא שאלה לבסוף, בנסיון לשוות לכל הסיטואציה צביון עסקי.
"לא. אין שום צורך בזה." הוא נעץ בה מבט.
"אז מה עכשיו?"
"עכשיו את עוברת אליי. יש לך את הערב ואת הלילה לארוז וזמן לעצמך עד מחר בבוקר. ממחר את שלי."
טופי החליטה לדמיין שהמילים האחרונות לא נאמרו. היא לא ידעה איך להתייחס אליהן.
"מה עם הדירה שלי?"
"תשאר בינתיים ככה. אני אעזור לך עם שכר הדירה אם צריך."
טופי הביטה בו בפליאה.
"חשבתי על זה," הוא אמר בתגובה. "הרי אם לא היית משתתפת בפרויקט שלי, היית צריכה לחפש עבודה עכשיו ואולי מוצאת. את יכולה להחשיב אותי כעבודה החדשה שלך. אני לא אשלם לך משכורת ממש אבל שכר הדירה וכל השאר עליי. זה נראה לי מספיק הוגן."
מכיון שההחלטה לומר כן היתה ספונטנית לגמרי, טופי לא היתה יכולה לומר שהיא חשבה על זה בכלל. במקום זה הנהנה לאט, מנסה לעכל את ההצעה יוצאת הדופן.
"את לא צריכה הרבה דברים." הוא המשיך. "תיק אחד קטן. זה הכל. תחשבי על הדברים שאת ממש לא יכולה בלעדיהם."
טופי המשיכה להנהן ולשתוק.
"לגבי הבטחונות שלך. את צריכה לחשוב על מישהו שאת ממש בוטחת בו. לתת לו את כתובת הדירה שלי ואת מספר הטלפון הזה...." הוא שלף עט ושרבט מספר על חתיכת נייר. "את יכולה לקבוע איתו שיתקשר לבדוק מה שלומך כל יום או כל שבוע. זה לא משנה לי. כשהוא יתקשר, את תעני לו בדרך שסיכמתם. מבחינתי את יכולה להמציא סיסמא או משהו."הוא חייך.
"קראת הרבה ספרי מתח." טופי מצאה את לשונה סוף סוף.
"יש לך רעיון אחר?"
"אני צריכה לחשוב על זה." היא אמרה, מודעת עד כאב לעובדה שאין לה אף אחד כזה שאפשר להחליף איתו סיסמאות.
"אין בעיה. מה שתרצי."
טופי נשכה את שפתיה.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"זה קצת פתאומי, כל זה." היא אמרה לבסוף בחשש.
"פתאומי?? נתתי לך המון זמן לחשוב."
היא הביטה בו כדי לראות אם הוא צוחק. הוא היה רציני לגמרי.
היא נשמה נשימה עמוקה.
"ארז.. תראה, התשובה שהכנתי בשבילך אחרי לילה של מחשבה היתה לא. ברור שלא. אני לא מטורפת ועבדתי די קשה כדי שהחיים שלי ייראו קצת נורמליים. להיענות להצעה שלך זה משהו מטורף. אני מקווה שאתה יודע את זה, כלומר שיש לך בוחן מציאות. אתה יודע מה זה בוחן מציאות, נכון? לפעמים אני לא כל כך בטוחה בזה. אבל אם יש לך בוחן מציאות אז אתה יודע שזה ממש ממש מטור..."
"ששש...." הוא השתיק אותה. "מה קרה לך? אף פעם לא שמעתי אותך מדברת כל כך הרבה."
היא השתתקה במבוכה. "ככה אני כשאני מתרגשת ממשהו." היא אמרה בשקט.
"זה בסדר." הוא הרגיע אותה. "זה דוקא חמוד. אבל את חייבת להירגע. אני שפוי לגמרי, וזה לא כזה מטורף כמו שאת מתארת את זה. זה היה יכול להיות מטורף אם הייתי איזה פסיכופת, אבל אני לא. וזה נכון. את לא יכולה לדעת בוודאות שאני לא. אבל רוב הסיכויים הם שאני לא. תחשבי על זה שאם הייתי פסיכופת, לא הייתי צריך את כל זה. כבר מזמן הייתי קשורה באיזה מרתף, נתונה לחסדיי. אף אחד לא היה שם לב שאת לא כאן, נכון?"
טופי הרימה עיניים המומות. היא לא האמינה שהוא באמת אמר את זה. "אתה ממש נהנה מזה, נכון?" היא שאלה בכאב. "לגרום לי להרגיש רע עם עצמי!"
"לא. אני לא נהנה מזה ספציפית." הוא אמר לה בקול רך. "לא מהכאב הזה. אבל נראה לי שאת צריכה להתחיל להתמודד עם המציאות."
טופי לא הצליחה להגדיר מה היא מרגישה כלפיו. מצד שני הוא הכאיב לה כל כך עם הבוטות שלו, וההתנשאות שלו עצבנה אותה (האם החיים שלו הם כל כך מוצלחים שהוא מעיז להטיף לה?) מצד שני, זה היה כל כך חדש ורענן ושונה. תמיד היה נדמה לה שאנשים לידה הולכים על ביצים. נזהרים שלא לפגוע בה עם איזו פליטת פה שתגיע היישר מהמחשבות המרחמות שלהם. ואם יש משהו שטופי סלדה ממנו זה רחמים. די ברור שארז לא מרחם עליה. אבל מה כן?
"בכל זאת. גם אם אתה לא פסיכופת, זה עדיין קצת מפחיד, אתה לא חושב?" היא רצתה להיות בטוחה שהוא מבין אותה.
"זה מפחיד. אבל בעיניי זה כל הכייף. שמפחיד קצת."
"קצת..." היא מלמלה.
"אוקיי." הוא אמר פתאום. "אני מבין שיש לך הרהורי חרטה. הכל בסדר. אני לא נפגע." הוא קם.
"היה נעים להכיר אותך, טופי." הוא אמר והושיט לה יד.
"מה??" היא נדהמה. "חכה! לא מתחרטת. רק אומרת שמפחיד..."
ואז היא הבינה פתאום וההבעה שלה התחלפה.
"שוב עשית את זה!" היא התעצבנה. "תפסיק להפעיל עליי את הפאקינג מניפולציות פסיכולוגיות האלה! זה כל כך... ילדותי!"
"אם לא הייתי עושה לך את הפאקינג מניפולציות כמו שאת קוראת להן," אמר ארז והתיישב שוב, "את היית נותנת לי תשובה שלילית. ו..." הוא התרה באצבעו כשראה אותה מנסה לומר משהו, "אל תנסי להכחיש. שנינו יודעים שזה נכון."
טופי השתתקה לרגע.
"בכל זאת אני מעדיפה תקשורת ישירה."
"אני לא יכול להבטיח לך כלום." הוא אמר כאילו הוא מסביר משהו לתלמיד סורר במיוחד. "יחסי שליטה כרוכים בהרבה מניפולציות. זה חלק מהעניין. אבל אני מודה שברגע שאת יודעת על המניפולציה היא כבר לא שווה הרבה, אז אני מוכן לשקול את העניין." הוא קרץ אליה והרגע הרציני נשבר באחת. טופי גילתה שהיא מוקסמת. היא נשבתה שוב.
"טוב." היא אמרה בהשלמה. "נכנעתי. מחר בבוקר אני אהיה... מוכנה."
"טוב מאוד." אמר ארז, שמח. "כל המניפולציות שלי עבדו."
הוא חייך איה והיא חייכה חזרה.
"אנחנו שני מטורפים." היא לחשה.
"ממש לא. אנחנו האנשים האמיתיים." הוא אמר ברצינות. "אלה שלא מפחדים, שבולעים את העולם בלגימות גדולות, שמוכנים לנסות. בעיניי, כל האנשים האחרים שחיים כמו נמלים חסרי מודעות, הם המטורפים. תאמיני לי. אין בך שום דבר מטורף. וגם בי לא..." הוא הביט לה ישר בעיניים ונשאר שם.
היא נשברה ראשונה והורידה את המבט.
המילים שלו גרמו לה לרצות לבכות.
היא ידעה שהוא צודק, והיא הכי רצתה להיות כזאת, אחת שלא מפחדת, שמנסה, אבל היא ידעה גם שהיא כל כך רחוקה משם. כל כך רחוקה. האם הוא יודע עד כמה?
