טופי התעוררה מיוזעת והלב שלה דפק.
הם עוד לא התחילו והיא כבר סבלה מסיוטים, מה שגרם לה לתהות אם ההחלטה שלה לא היתה טעות אחת גדולה.
אבל כשנתנה את הסכמתה לתוכנית המטורפת שלו בערב היום הקודם היא הרגישה דוקא סוג של אופטימיות חגיגית. לרגע קצר היא הרשתה ללב שלה להאמין שמשהו חדש וטוב מתרחש בחייה.
עכשיו, בארבע לפנות הבוקר היא הבינה עד כמה שגתה
ורק לאחר שגמרה בדעתה להודיע לו דבר ראשון בבוקר על ביטול, היא נרגעה והצליחה להרדם שוב.
דפיקות נמרצות מאוד העירו אותה.
היא פקחה עיניים בבהלה
השעון הראה תשע.
הדפיקות נעשו רק יותר חזקות.
טופי נבהלה. היא התאמצה כל חייה לא לבלוט ועכשיו המשוגע שלה מעיר את כל הבניין.
היא קמה בכבדות וניסתה למהר אל הדלת אבל הבוקר אף פעם לא היה הזמן החזק שלה.
היא פתחה את הדלת בתנופה, נכונה לנזוף בו ופיה נפער בהפתעה.
הוא עמד בדלת עם חיוך רחב וזר פרחים ענק בידו.
"זה בשביל שתראי כמה אני שמח שהסכמת." הוא אמר ונכנס פנימה בלי לשאול.
"הממ... הם יפים מאוד..." גמגמה טופי שמעולם לא קיבלה זר פרחים מגבר ולא היה לה מושג מה לעשות איתו. "אבל.. אה.. תשמע.. אני בדיוק חשבתי על זה והחלטתי ש..."
"חכי!" הוא קטע אותה. "אני לא רוצה לשמוע על זה עכשיו. יש לנו מלא עבודה."
הוא נכנס בצעדים רחבים עוד פנימה לתוך הדירה ואל החדר שלה, המקדש הפרטי שלה...
"עצור!" צעקה טופי מבועתת. "לאן אתה הולך??"
"אני עושה סיור בדירה שלך." ארז לא נבהל. "צריך להחליט מה את לוקחת איתך ומה לא. זה לא יקח הרבה זמן."
הוא חמק אל תוך חדרה וטופי דשדשה אחריו בקוצר נשימה כשהזר הענק בידיה.
"די." היא התחננה. "תפסיק. זה מהר מדי..."
אבל הוא לא שעה אליה.
הוא נכנס לחדר השינה שלה, התבונן על סביבותיו במבט ביקורתי ואז הסתובב אליה.
"קדימה. אני רואה שלא ארזת כלום עדיין. למה את מחכה בדיוק?"
"הממ.. תראה.." אמרה טופי בעצבנות, תוהה בבעתה מה הוא חושב עליה עם הפיג'מה הסמרטוטית שלגופה. "אני... חשבתי על זה קצת והבנתי שזה היה רעיון לא טוב להסכים. והנה," הבטחון העצמי שלה מעט גבר, "ההתפרצות שלך לכאן היא ההוכחה הכי טובה לזה שזה רעיון ממש גרוע."
"למה?" שאל ארז.
"כי... ככה!" ענתה טופי. "כי אנשים שפויים לא מתפרצים ככה סתם לבתים של אחרים על הבוקר ונכנסים להם לחדר ונותנים להם הוראות!"
ארז צחק.
"את כל הזמן חוזרת על המנטרה הזאת של השפיות. מה לחוץ לך כל כך להיות שפויה, תגידי לי? כבר דיברנו על זה. האנשים השפויים, כהגדרתך, חיים חיים מאוד משעממים."
"הם אולי משעממים, אבל הם שלי!" אמרה טופי. "אתה רוצה בעצם שהחיים שלי יהפכו להיות החיים שלך. החיים הפרועים, ההרפתקנים, חסרי הרסן. אבל לי זה לא מתאים. אני בן אדם מאוד מאוד רגוע וטוב לי איך שאני..." את המילים האחרונות היא אמרה בשקט ואיכשהו זה יצא שהן נשמעו מאוד מהוססות.
ארז קם.
הוא עמד מולה ואחז בכתפיה (וגם את זה טופי לא זכרה שמישהו עשה לה אי פעם. היא היתה כל כך נבוכה שלא יכלה לזוז).
"תקשיבי לי, טופי. אני לא הולך לוותר לך. את יכולה להגיד מהיום ועד מחר שאת לא רוצה אבל אני יודע שעמוק בפנים את כן רוצה אחרת לא היית אומרת לי כן אתמול. זה הפחדים שלך מדברים מתוכך עכשיו, זה לא את. ולכן, את הולכת עכשיו לקחת תיק קטן ולשים בו את כל הדברים שנראה לך שלא תצליחי להסתדר בלעדיהם ואז אנחנו הולכים מכאן. זה ברור?"
טופי הרגישה שהרגליים שלה נמסות. היא הביטה בו המומה ואז, לזוועתה, מצאה את עצמה מהנהנת אליו. למרבה ההקלה, הוא נרגע ואז הניח לה ויצא מהחדר. "אני מחכה לך בסלון." הוא קרא. "תזדרזי."
בחדר השינה, טופי עצמה את העיניים לרגע, מסוחררת. היא לא האמינה שזה קורה לה. זה היה נראה כמו איזה חלום. אבל נראה היה שעכשיו כבר קשה לסגת. ובשביל מה? היא שאלה את עצמה. מה יש לך כאן שאת כל כך נאבקת בשבילו?
בהבעת השלמה, היא שלפה תיק מהמדף הגבוה בארון ודחפה פנימה כמה תחתונים, חולצות ומכנסיים. אחר כך היא נכנסה לחדר האמבטיה ועשתה מקלחת זריזה. היא ניסתה לא לחשוב על סידורי הרחצה שיהיו לה אצלו. זה היה כל כך מביך הכל. ורק המחשבה על זה גרמה לה לרצות שוב להתחרט. היא אטמה את עצמה בכוח למחשבות האלו ויצאה מהמים. היא לא העיזה לצאת עם מגבת מהמקלחת כשהוא יושב בסלון, כל כך קרוב ולכן עשתה את מה שממש שנאה לעשות- התלבשה בתוך החלל הצר והלח כשהיא נאבקת בבגדים כדי להכנס אליהם. היא יצאה פרועה מהמקלחת ומיהרה אל החדר לאחר שבדקה שהוא לא מסתכל. הוא ישב על הספה והיה שקוע באיזה ספר, מתעלם מקיומה. למרות שהטריד אותה שהוא חיטט לה בספרים, זה היה הרבה יותר קל ככה.
כמה דקות נוספות והיא היתה מוכנה.
עם התיק הקטן בידה האחת וזר הפרחים הענק בידה השניה, היא יצאה אליו.
הוא הרים את עיניו מהספר וחייך. "טוב מאוד. אני שמח שלא היו משברים נוספים."
היא כמעט פתחה את הפה כדי לענות לו אבל התחרטה ברגע האחרון. לא היה לה באמת מה לומר. זה כאילו שהיא נכנסה לסרט שלא היה שלה והיא מעולם לא קראה את התסריט.
היא הבחינה בספר שבידו, "1Q84" של הארוקי מורקמי. זה היה אחד הספרים האהובים עליה. היא התלבטה אם לומר לו את זה או לספר לו עד כמה היא מוטרדת מכך שהספר בידו.
"אכפת לך אם אשאיל אותו ממך?" הוא שאל, כשהבחין במבטה. "לא חשבתי שזה יעניין אותי אבל טעיתי."
"אין בעיה." היא ניסתה לומר בטון קליל, למרות שלא הרגישה ככה. היתה לה רכושנות מוזרה לספרים שלה ולראות אותו מחזיק באחד מהם היה עינוי בשבילה. היא נלחמה בדחף לחטוף ממנו את הספר ולחבק אותו אליה.
"מעולה." הוא אמר וקם כשהספר בידו. "זזים?"
היא הנהנה. לא בטוחה מה לעשות עם עצמה.
"את בטוחה שלקחת הכל?" הוא שאל.
היא משכה בכתפיה. לא היו לה יותר מדי חפצים אישיים.
הוא קיבל את זה כתשובה והלך לכיוון הדלת. היא הלכה מאחוריו כמו חולמת. הוא נתן לה לצאת וסגר את הדלת. "מפתח?" הוא שאל. טופי התנערה לרגע מהמצב החלומי בו היתה שרויה. "בדלת מבפנים." היא אמרה בשקט.
ארז פתח את הדלת, שלף את המפתח ונעל אותה מבחוץ. את המפתח הוא שם בכיסו. טופי הסתכלה על כל זה כמהופנטת ולא אמרה מילה.
וכך הם הלכו.