הדירה של ארז היתה מינימליסטית ונקיה.
כמעט ולא היו בה רהיטים.
בפינת האוכל עמד שולחן חום כבד שממש לא התאים לאווירה הכללית של הדירה, כנראה ירושה מבעל הבית או מהדייר הקודם. בסלון, מול מסך פלזמה ענקי עמדו ספה גדולה וושולחן סלוני. לא היו ספרים או תמונות. שני השולחנות היו ריקים ונקיים. מרפסת קטנה הציצה מבעד לסלון אל הרחוב. טופי הצליחה לקלוט שהיו בה שני כיסאות ושולחן קטנטן עם מאפרה. מעניין מי עוד יושב שם, היא חשבה לעצמה.
ארז לקח מידיה את הזר הענק של הפרחים באמרו "תיכף נסדר את זה יפה." והניח אותו על השולחן הגדול. אחר כך הוא הוביל אותה אל פנים הדירה ובדרך היא יכלה לחטוף מבט אל המטבחון שהיה בחדר נפרד. הוא היה מיושן אבל מבריק. שום כלים בכיור. טופי נאנחה בליבה. יש לה עסק עם חולה סדר וניקיון. מעניין הוא מה יגיד על הרגלי הסדר והניקיון שלה. איכשהו היה נדמה לה שהוא לא יאהב אותם במיוחד.
בדירה היו עוד שני חדרים מלבד מה שראתה כבר, חדר אמבטיה, שירותים נוסף ומרפסת שירות. זו היתה דירה יותר גדולה משלה ומאוד נוחה. ארז הצביע על הדלת הסגורה של אחד החדרים ואמר שזה החדר שלו. אחר כך הוא נכנס לחדר השני.
"ברוכה הבאה." הוא אמר בחגיגיות. "זה החדר שלך."
הרהיטים היחידים שהיו בחדר היו מיטה צרה וכיסא.
טופי חשה מעט עלבון, אף שלא ידעה בדיוק מדוע. למה ציפתה?
"אני לא נכנסת למיטה הזאת." היא אמרה בחמיצות.
"זה דוקא יתרון." אמר ארז. "זה יתן לך מוטיבציה."
טופי הסתכלה בו במהירות כדי לראות אם הוא צוחק, אבל לא. הוא היה רציני לגמרי. הבן אדם דפוק לגמרי היא חשבה לעצמה.
"אני לא נכנסת למיטה הזאת." היא אמרה שוב, למקרה שהוא לא הבין. "היא צרה מדי, אני עלולה ליפול."
"הממ..." אמר ארז בהרהור. "אם כך, הפתרון הוא פשוט."
הוא נע בזריזות לעבר המיטה והוריד ממנה את המזרון היישר אל הרצפה.
"ככה לא תפלי."
"אתה מצפה שאני אשן על הרצפה?" היא שאלה בתדהמה.
"למה לא?" הוא השיב בתמימות
"כי..." היא התחילה לומר ולא ידעה איך להמשיך. זה מובן מאליו, לא? איך אפשר בכלל להתחיל להסביר את זה? זה כמו שאני לא אתחיל לאכול בידיים פתאום, היא חשבה לעצמה.
"טופי." אמר ארז והתקרב אליה.
היא אוטומטית נסוגה מעט והחלה לנשום מהפה כדי לא להריח אותו. זה היה הרגל ישן שהיא לא ידעה להסביר את מקורו. היתה לה רתיעה מוחשית מריחם של אנשים אחרים.
"תסתכלי אליי." הוא אמר. עכשיו הוא עמד ממש קרוב אליה וטופי לא יכלה להסביר את ההרגשה שלה אחרת מלבד פאניקה. היא עשתה צעד אחורה, נרתעת ממנו.
ארז שם לב ועצר. הוא לא רצה להלחיץ אותה יותר מדי. מצד שני, היתה לו תוכנית והוא חשב שהיא טובה.
"אמרתי לך כבר," הוא אמר ממרחק בטחון, "אני לא רוצה שיהיה לך קשה מדי, אחרת את תלכי, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה. אבל את חייבת לסמוך עליי. זה חלק מהשינוי שאת צריכה לעבור. להתגמש. לעשות דברים אחרת...."
"עצור!" היא קטעה אותו. הדברים שהוא אמר הצליחו להוציא אותה פתאום מהמצב המהופנט שבו היא היתה. "תחסוך ממני בבקשה את הזבל הפסיכולוגי הזה. אתה לא מבין בזה כלום ואתה בטח לא מבין אותי. העיסקה שלנו היתה פשוטה. אני משתפת איתך פעולה וכתוצאה מזה מורידה במשקל. אני לא מבינה איך קשורה מיטה צרה לעסק הזה."
"היא לא קשורה ישירות. את צודקת." הוא ענה בלי להתבלבל ובלי להוריד ממנה את העיניים.
"אז בשביל מה זה?" היא שאלה בהתרסה.
ארז הרהר לרגע.
"את יודעת מה?" הוא ענה לבסוף. "זה לא משנה. כרגע, זה רק בגלל שאני אמרתי. אמנם לא חשבתי על זה קודם- שמיטה צרה תהווה בעיה, אבל זה יצא לטובה. זה מגדיר בצורה מאוד ברורה את היחסים בינינו. החלטת לבוא ולשתף פעולה, תעשי את זה עד הסוף. וזה אומר, דבר ראשון, לציית לי. בלי ויכוחים, בלי שאלות. אם קשה לך, את יכולה להגיד, אבל לא תמיד אני אפתור את זה בדרך שנראית לך. את חייבת להבין את זה כבר עכשיו. אחרת, זה לא יעבוד. ומבחינתי את יכולה ללכת. אני מאוד מאוד אצטער אם תלכי," הוא הוסיף במהירות, כשראה את מבט האכזבה בעיניה, "אבל אני לא יכול להתפשר על זה. זה היה ההסכם בינינו. ואני לא אצליח בפרוייקט שלי ללא התנאי המאוד ספציפי הזה."
טופי שתקה.
אתה רואה? היא רצתה לומר לו. אמרתי לך שזה רעיון טפשי והזוי. אבל היא לא אמרה כלום. במקום זה, היא דחפה אותו קצת הצידה עם התיק שבידה והתקדמה לתוך החדר. היא הניחה את תיקה על הכיסא ואז התבוננה במיטה ובמזרון שלרגליה.
"אני לא אשן על הרצפה. תחזיר בבקשה את המזרון." היא אמרה.
"כרצונך." ארז חייך חיוך קטנטן לעצמו, מודע לנצחונו. ביד קלה הוא הרים את המזרון בחזרה אל המיטה וטופי התיישבה עליה בכבדות.
"בסדר." היא אמרה בהשלמה. "מה עכשיו?"
"עכשיו," הוא התיישב לידה, "אנחנו נכין יחד ארוחת בוקר, את תכירי את המטבח שלי ואחרי זה נתחיל לאמן אותך." הוא השיב בעליזות.
טופי הביטה בו בחמיצות. את החלק הזה היא שנאה.
"זה מה שנעשה כל היום?" היא שאלה בסרקזם. "אימונים?"
"פחות או יותר." ענה ארז ברצינות. יהיה לך זמן לנוח בצהריים. אחרי הצהריים נמשיך. יש לנו יעד להגיע אליו."
"יעד?"
"כן. יעד. התחייבתי לחברת פרסום שנעבוד אצלם בחלוקת פלאיריים בשכונות הצפוניות של העיר. העבודה מתחילה עוד שבועיים. את חייבת עד אז להכנס לכושר."
"אתה מה??" שאלה טופי בחלחלה.
"מה ששמעת." הוא אמר. "חשבתי על זה הרבה. נראה לי שזה הופך את הכל להיות יותר משמעותי- אתה גם הולך כל היום וגם מקבל על זה כסף. קדימה." הוא קם, מונע ממנה להתווכח. "בואי לאכול. אין לנו את כל היום."
טופי הזכירה לעצמה שהיא יכולה לעזוב בכל עת. והבינה שכנראה היא תצטרך לומר את זה לעצמה עוד הרבה פעמים עד שחצי השנה הזאת תגמר.
בינתיים ארז כבר התקדם למטבח. היא באה בעקבותיו ונשענה על המשקוף.
"ברור לך שאני לא יכולה ללכת יותר משלושים מטר בלי להתנשף." היא אמרה בענייניות.
"את יכולה יותר. צפיתי בך." הוא השיב לה תוך כדי שהוא שולף ירקות מהמקרר.
"זה עושה לי שפשפות." היא המשיכה.
ארז לא התרשם. "נמצא לזה פתרון יצירתי." הוא אמר. "את יודעת לחתוך סלט?"
טופי העוותה את פניה. היא שנאה ירקות, אבל את זה, בניגוד לכל השאר, היא צפתה. זה היה הרי מרכיב דומיננטי בכל דיאטה. אין אפשרות להתחמק.
בלי מילה נוספת היא התקרבה אל משטח העבודה והחלה לחתוך ירקות לסלט. בינתיים הוא הוציא מחבת מאחת הארונות והחל לטגן ביצים.
טופי הופתעה.
"טיגון?" היא שאלה. "זה לא נוגד כל דיאטה אפשרית?"
ארז צחק.
"אל"ף, להזכיר לך, אני לא בדיאטה ואני לא מתכוון לרחם עלייך בעניין הזה. לפעמים אני אוכל דברים אחרים ממך. את תצטרכי להתרגל. בי"ת, במקרה הזה, את יכולה להיות רגועה, הדיאטה שתכננתי לך היא לא נטולת שומן. חביתה היא בסדר."
"אפשר לדעת איזו דיאטה תכננת לי?" זה היה מתבקש
"כן." הוא אמר. "זה לא סוד. החלטתי ללכת על פליאו. שמעת?"
"לא." אמרה טופי שנמנעה בעקביות מלהתעניין בנושאים שקשורים לדיאטות.
"את כבר תראי." הוא לא פירט. "מה שטוב בה, זה שרוב הזמן נאכל את אותם הדברים."
טופי משכה בכתפיה באדישות.
היא החליטה להכנס להלך רוח סטואי. כל מה שהוא יאמר ויעשה כבר לא יזיז לה.
כשסיימה לחתוך את הסלט הוא כבר ערך את השולחן הקטן שהיה שם עם שתי צלחות. הוא הניח בכל צלחת חביתה וסלט אבל בצלחת אחת הכמויות היו משמעותית קטנות יותר.
שלא במפתיע, הצלחת החצי ריקה היתה שלה.
"זה הכל?" היא היתה המומה. (לעזאזל הלך הרוח הסטואי)
ארז לא השיב ובמקום זה התיישב והחל לאכול את המנה שלו.
"זה נהיה רע מרגע לרגע," טופי רטנה, אבל אפילו היא ידעה שגם הדבר הזה לא יגרום לה ללכת.
כשסיימו לאכול, הוא הורה לה לשטוף את הכלים. טופי לא התווכחה. היה בזה יותר משמץ של היגיון. היא שמעה אותו בסלון מזיז כל מיני דברים וכשיצאה אליו ראתה קודם כל ואזה גדולה, מלאה בזר הפרחים הענק שקנה לה ("זה יעודד את רוחך בזמן האימונים לראות את כל היופי הזה, הא?" הוא אמר שכשראה את מבטה מתעכב עליהם), ואז שמה לב שהשולחן הסלוני הוזז הצידה ועל הרצפה הונח מזרון התעמלות דק. לידו היו כל מיני אביזרי ספורט שחלק היא זיהתה וחלק לא.
טופי נאנחה לעצמה. היא שנאה, אבל שנאה ספורט. אם יש משהו שישבור אותה, אין ספק שזה זה.
"בואי." הוא אמר. "נתחיל."
אחרי שעה של אימוו בכל תנוחה אפשרית טופי חשבה שהיא מתה. הוא אמנם נתן לה לנוח הרבה בין תרגיל לתרגיל אבל הכושר שלה היה כל כך ירוד שאפילו התנועות הכי פשוטות גרמו לה להזיע ולהתאמץ. הוא אילץ אותה לרדת למזרון כמה פעמים אף שהעליה היתה קשה מנשוא וארכה דקות ארוכות שבהן גם הוא התאמץ לעזור לה להתרומם. נראה היה שמהמאמץ הפיזי והאתגר גורמים לו להנאה מיוחדת. הוא לא הפסיק לפזר חיוכים עליזים.
כשסוף סוף הוא הכריז על הפסקה היא נשארה על הרצפה, מיוזעת ולא הסכימה לזוז.
ארז הניח לה ואיכשהו, למרבה הפלא, היא נרדמה וישנה שינה עמוקה. על הרצפה.
