אני לוהטת, ממש מילולית, אני חושבת שאפשר לטגן ביצה על המצח שלי.
עוד כמה שעות מתחיל עוד שבוע מטרף,אין לי כוח, אני חולה ומותשת ומורעבת רגשית.
היא יושבת מול המחשב ומחפשת לנו סרט, אני שוכבת על השטח שלה, אחרי מקלחת, תנור הספירלה הקטן לידי מייבש את טיפות המים האחרונות שנשארו על עורי, אני רוצה לבכות.
"אולי כדאי שתתלבשי? גם ככה את כבר חולה" היא שולחת בי מבט אחד שואל ואז חוזרת למסך.
"טוב לי ככה" אני משקרת, הכי לא טוב לי, לא טוב לי בכלל ואין לי כוח ורע לי והמחשבה שלי בורחת ומתפזרת עם כל נשימה, ובזמן שהדיכאון נלחם בחדרה על זכות ראשונים על המוח שלי הניתוק ההיפראקטיבי רימה את כולם והשתלט עליי, שילוב של חום, גראס, דקסאמול, קפה ומלא סדרות במחשב עזר למצב הדוחה הזה להתקבע, ועכשיו נגמר לי הסופשבוע ואני לא מבינה לאן נעלמו יומיים ורע לי ואני אפילו לא יודעת להסביר מה כואב.
"מה יש?" היא מסתובבת אליי, "כלום, אני פשוט חולה ואיכסה לי, ונעים לי לשכב כאן" .
"אוקיי, איזה סרט את רוצה?" לוקח לי כדקה לענות "לא אכפת לי".
היא קמה וניגשת אליי "מה יש?" היא מביטה לי בעיניים, המבט שלה רציני ומרוכז, אני מרגישה איך דחף בלתי רציונלי ואדיר לעצבן אותה משתלט עליי
"אני לא רוצה להגיד לך", כמובן שהיא מתעצבת, הכי היא מתעצבנת מזה שהיא קולטת שאני משחקת, שאני מנסה להוציא ממנה משהו, כנראה שזה משהו שהיא צריכה להוציא כי היא מעיפה לי סטירה אדירה והראש שלי עף לצד, השיער הרטוב נדבק לפניי, כמה דמעות מבצבצות, אבל זה עוד לא זה, אלו לא דמעות אמתיות, אני מחזירה לה מבט קר וחלול ואומלל, שכולו זלזול ובוז כללי, לה ולעולם, המבט הזה מזכה אותי בעוד סטירה, ההבעה שלי לא משתנה כל כך, אני רק מאדימה יותר, גלי הכאב הולמים לי במוח וזה מרגיש לי הגיוני והולם את מצבי הכללי.
"את ממש רוצה שאני אכאיב לך עכשיו הא?" היא נראת קצת מיואשת ועייפה, " אני לא יודעת מה אני רוצה" לחיי עדיין בוערות.
"אז עד שתחליטי אני רואה סרט" היא מתיישבת על הספה ומדליקה את הטלוויזיה, אני מרגישה נטושה ועזובה ואומללה, ורטובה עוד יותר, היא נראת שקועה במסך, אני נשכבת על השטיח ליד הספה ומתחילה לנשק את רגליה, היא לא מגיבה, אני מלאת תסכול ורעב שלא ניתן לתאר במילים, אני צריכה אותה עכשיו כמו אדולן, כמו תרופת הרגעה ואני צריכה שיאכילו אותי בכוח, דרך שיניים קפוצות, בזמן שאני שורטת ובעטת, אני מוצצת את אצבעות רגליה, היא לא מסתכלת עליי אפילו, אני מתיישבת על הרגל שלה ומתחילה להתחכך בה, היא ממשיכה להתעלם, אני כרוכה סביב רגלה ומניחה את ראשי בחיקה, כשהיא תופסת חופן ענק של שערי ומושכת את הראש שלי חזק אחורה אני לא מספיקה אפילו לבלוע רוק, הכאב עז ופתאומי ומוחלט כול כך, היא מובילה אותי לחדר שינה, ידה עדיין בשערי, ומכופפת אותי על המיטה, אני שומעת את הארון נפתח, אני לא רוצה לנחש מה היא תבחר, זו תהיה הפתעה, וזו אכן הפתעה, הפתעה שצורבת בבשרי כמו חומצה, אלוהים, בחגורה שלי דווקא?
You spiteful creature!
כן בחדשה, הכבדה, עם מלבני הפלסטיק האפורים, ססעעמק, אני יודעת שאני לא אצליח לשבת מחר, גם לא מחרותים, למעשה כנראה שהלך על כול השבוע, המחשבה הזו מנחמת אותי איכשהו, הידיעה שעכשיו הסימנים האלה יעסיקו אותי כול השבוע, הכאב, הקושי להתלבש, לשבת, המעקב המשועשע אחר תחלופת הצבעים, אני מתחילה לשוט בים של חמימות מעורפלת, אבל אני מכירה אותה, היא חייבת להביא תהליכים מ"א" ל"ת", חייב להיות קליימקס, אני לא יכולה להיעלם על ענן של כאב עכשיו, זה די חיקוי מדויק של מה שעשיתי במשך כול הסופשבוע, חייבת להיות פואנטה.
אז היא מודיעה לי שחוזרים לסלון ויש סרט דוקומנטרי שהיא רוצה לראות ואני צריכה לחזור למקום שלי על השטיח ולא להפריע לה.
התחת שלי בוער ואני מרגישה את הרטיבות שלי כבר באזור הירכיים, אני מתקשה לעכל, אני לא רוצה! שוב אותו יצר דווקא נרגן ניצת בי, לא! למה? "את לא מעניינת אותי עכשיו, את בסרט שלך ואני רוצה לראות סרט" אויש, יופי, התחכמות בשקל, עכשיו אני ממש שונאת אותה, היא הולכת לסלון, כמו כלב מוכה אני עוקבת אחריה, מאוכזבת ונרגנת והיפרית וקודרת מתמיד, אני ממש רוצה להרביץ לה.
היא מתיישבת על הספה ומצביעה לי על השטיח ליד רגליה, אני נשכבת באי רצון, אני שונאת אותה, בחורה מרגיזה ומטופשת! היא מניחה עליי את הרגליים ומתחילה לצפות באיזה דוקו בג'ונגל עם צוות של אוסטרלים סטלינם ושבט נכחד כלשהו, כל נשימה שלי מורכבת מבוז ורוגז, הרגליים שלה מונחות בקלילות על הבטן שלי והיא מרוכזת במסך, בא לי לפרק לה את הצורה, אבל אני נשארת במקום, שונאת אותה ומשתוקקת אליה בשקט, אני כל כך רטובה שאני מתחילה להרגיש שהגירוי הופך לסבל, לכאב כהה ומיילל בתחתית בטן שלי, אני שונאת אותה באותם רגעים, אותה ואותי ואת החולשה שלי, ואת ההתעקשות להעמיד פנים שאין לי חולשות, ואת החרדה שמלווה כל שבוע, ואת תחושת המחנק, ואת העומס המטריף שלא מאפשר לי לנשום, ואת תחושת ה"אין זמן" ואני שונאת את התסכול שלי את תחושת הריקנות הזו.
אני מתחילה לבכות, בהתחלה ביבבות ושקטות אך במהרה זה הופך לבכי היסטרי שלם עם נשימה מקוטעת ושאגות בלתי רצוניות ונהר של דמעות, רק אז היא מרימה אותי ומושיבה על הספה, היא אפילו לא מתייחסת למצב הנוזלי שלי ופשוט דוחפת את היד שלה לכוס שלי ומתחילה לזיין אותי, אני ממשיכה לבכות.
"מה יש?" היא שואלת שוב, כמעט לוחשת, "אני מרגישה רע, פשוט רע לי, רע לי עכשיו, וזה הכול וזה שומדבר, אני משתנקת בין מילה למילה, הקול שלי נשבר ועולה ויורד בלי שליטה, "זה עוזר?" היא תופסת את הגרון שלי בידה השנייה ומצמידה את הראש שלי למשענת, היא מזיינת אותי בעוצמה כזו שאני מרגישה שאני עוד רגע אקרע,"כן" אני מצליחה להוציא הנהון רפה, רגע לפני שאני מרגישה שאני עומדת להתעלף אני גומרת, ואז הכול שוב הופך למטושטש וחם ושקט.
אני נרדמת עם הראש בחיקה בזמן שהיא ממשיכה לצפות באוסטרלים בטבע, ידה משחקת לי בשיער.
לפני 13 שנים. 4 בדצמבר 2010 בשעה 21:50