אני עייף
אני עייף כשפה עתיקה מאוד
שמילים זרות חודרות לתוכה.
אינני יכול להגן.
אקנה לי כלב
ואלמד אותו להתגעגע
דלת חורקת:
זה לא מי שאני אוהב.
אבל בערבי חסד עדין מלא הרחוב
בממלאי מקום אב וממלאות מקום אם
י. עמיחי
אסור להשאיר אותי לבד וללא השגחה ותעסוקה, באמת, זה לא בריא, כמו בת 5 אני מסוגלת להחריב חצי בית, אני הופכת היפרית, נרגנת, מסתגרת והזויה וכול הפרויקטים היצירתיים שלי במצב הזה הופכים בדרך כלל למפגעים סביבתיים קטנים.
היא בחו"ל ואני...אהם... עמוק בתחת של עצמי.
כי קשה לי ללמוד, כי העבודה שלי הורגת אותי משעמום, כי אני לא מצליחה להתרכז, כי אני לא רוצה לראות אף אחד, כי אני מתחילה לסנן טלפונים ולדלג על ארוחות, כי אף אחת לא עולה עליי בסוף היום ומצמידה את האף שלי לרווח שבין שדיה, ולא משגעת אותי בשאלות טריוויה דביליות בזמן שאני מנסה להירדם, לא מעצבנת אותי רק בשביל לראות מתי אתחרפן ואתנפל עליה בנשיכות וצביטות.
אני כבויה והזויה ושינה בסלון, למה? ככה, כי היא לא במיטה. וזה נורא ילדותי מצדי, אני מחרימה את המיטה כי היא לא שם, הגיון של בת 4 שגורם לגב בן ה28 שלי להרגיש בן 82.
כשהיא נוסעת אני באופן אוטומטי עושה רגרסיה לגילאי היסודי, כול מה שאסור : אוכלת גלידה לארוחת ערב (אתמול, היום, מחר?), לא שותפת כלים ימים ע"ג ימים (מי צריך צלחות כשיש טילון בפריזר) מאחרת ללימודים וחותכת מוקדם, לוקחת יום מחלה מהעבודה ומבלה את כולו עם ג'וינט בפה והלפטוף בחיקי, מצלמת את עצמי תמונות מטופשות להחריד ילדת מייספייס בת 16 סטייל, לא ממחזרת, מסננת את אימא ישנה עם כול האורות דולקים.
כשהיא נוסעת אני שוכחת להיות הורה טוב לעצמי וחוזרת להיות "חיית פרא מטונפת" שזו ההגדרה המדויקת שנתתי לפסיכולוגית שלי שהיא שאלה איך הרגשתי כילדה.
וזה לא שהיא "המבוגר האחראי" שלי, ההפך, הילדה שבה גורמת לילדה שבי לחייך מהבטן, ולהרגיש אהובה, בטוחה, לרצות לשחק.
ססעמק, טוב, ממחר בחזרה למתכונת ההורות התומכת, הלילה – טילון.
[b]
לפני 13 שנים. 5 בדצמבר 2010 בשעה 22:01
