משהו מוזר קורה בממלכת הכביסה מאז יום שבת, זאת אומרת יותר מוזר מהרגיל לאחרונה- היא רוצה אותי, ולא במובן הרעיוני הקבוע של – "אני רוצה להזדקן איתך, את אדירה, עכשיו בואי נראה סדרה ונלך לישון" אלא במובן של להכנס ערומה למיטה ולקלף ממני את הפיג'מה, באמצע הלילה, ללא התדיינות מוקדמת לגביי שעת ההשכמה ומצב המוכנות המנטלית, ללא מזמוזים מנומנמים שכול תוכלתם היא התלבטות עם להמשיך או לעבור לכפיות, היא פשוט התאבדה עליי. בשנה האחרונה היא בעיקר נרדמה עליי או מתחתיי, או עוד לפני שסיימתי לצחצח שיניים.
הייתי די מופתעת, היא אמרה שרצתה לעשות את זה כול היום, והתאפקה עד עכשיו רק כדי לתת לי ללמוד, מוזר, ואני יכולתי להישבע שהיא רצתה לזרוק עליי את הלפטופ רק לפניי שעתיים.
כול זה כמובן העלה בי גל אדיר של הרהורים מבולבלים (איך לא? ארוחת הבוקר שלי פשוט לא שלמה בלי משבר קיומי) בסגנון: האם היא רוצה אותי רק בגלל שאני רחוקה בתוך עצמי? האם זה רק הפחד?
האם אני מתנקמת? מדגימה איך זה מרגיש לחיות עם ולהרגיש בלי?
האם אני מזינה את הפחד שלה? מטפחת אותו, שלא תרפה ממני, שלא תרגע, שלא תשכח, שלא תשכח שגם אני יכולה?
זה היה קצת כמו להזדיין עם אישה זרה, אישה זרה ויפה נורא שרוצה אותי, נדמה שכמעט ושכחתי איך זה מרגיש, ועכשיו היא ערערה לי המערכת, אני עדיין כועסת, ואפילו שאני ממש לא אוהבת את אפרת גוש וכול הפסאודו מאגניבות שלה, התעוררתי היום עם "קרב איגוף" בראש - "בכל כוחך...
תצחקי, תשאגי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד.
תילחמי, תהלמי, תצעקי,
תשגעי, תדרשי, תכבשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד"
סוג של מלחמה אצלנו בסלון (חדר שינה) – אני והכעס, זה של האישה החיה, שנזכרה שפעם היא הייתה נחשקת, גם אם מגומגמת לפעמים, גם אם לא תמיד מצליחה לשתוק בזמן, גם אם אובר להוטה לפעמים, גם אם קולית רק תוך כדי ישיבה בשקט מוחלט ומדוגם, גם ועם ולמרות הכול -I am Dykelicious
(dorkalicious במקור, בהשראת "חברה של ברכה", נשמה יפה וערסית יותר אשכנזייה ממני) ולפני שבוע גרמתי לבחורה למעוד על הטוסטוס של עצמה ליד הסופר (תודה לך בחורה עם שיער סגול משונה, באמת שעשית לי את הערב, ולא הפסקתי לפלרטט עם האבוקדו במעברים).
בקיצור, אני וה...אישיו שלי, מולה, שפתאום רוצה אותי נורא, ולוחשת לי מילים שלא נלחשו לי מאז..מאז לפני יותר משנתיים, מאז הפעם ההיא שבאה אליי אחרי החדר כושר, ולמרות שהדלקתי לה דוד...אוף, הנה, אני כבר שוב סוטה מהנושא, סעעמק!!! כן, אז זה אני וההתעוררות הנעלבת שלי מולה וריסי הפלא שלה, גבות הברוק שילדס המרהיבות והתחת שהשיק אלפי טוסטרים, יש מצב שזה לא כוחות...
אבל אני מתעקשת, אני אדיבה ודואגת ומכינה טוסטים ותה ומדליקה דוד אבל אני מתעקשת, שאני עדיין לא "עסקה סגורה" כי משהו כן קורה לי, ונראה לי שאי אפשר להעביר את זה בחיכוך על הירך, למאמי נמאס להיות "מאמי", ואני מתעקשת להגדיר אותי מחדש, כמו שטח כבוש שנלחם על אוטונומיה (אז מטאפורית אני עזה? אלוהים אדירות, I am too(smolanit) gay to function!!! ) אני מתעקשת שמעכשיו אני, שנמצאת ממש במרחק כף יד, אני עכשיו משהו אחר, אני רוצה אותי בחזרה, ואני חושבת, שגם היא, ללא משים, התחילה לאבד עניין כירבולית המנוזלת שהיא "מאמי".
אז מה עכשיו?
האמת היא שאין לי מושג, אני מתעקשת להתעקש, מה שזה לא אומר, והיא ממשיכה לעפעף לעברי ולהיות מהממת.
כרגיל, איפשהו פה ממש יש תובנה כלשהי, any minute now.
לפני 13 שנים. 10 בינואר 2011 בשעה 21:01