היום נערכה עוד ישיבת חירום במרפסת שלי, גדולי המוחות של דורנו (אני ול') דנו בשאלת ההתחרפנות האחרונה שלי, ל' היא חברה מדהימה ויקרה, שלעתים קרובות מגיעה לישיבות פסגה במשרד שלי (ע"ע מרפסת) ותמיד עוזרת לי לשחרר את הרעש ולראות דברים יותר בבירור.
אז דיברנו על ה...מממ, נגיד עניין, שלא לקרוא לזה בשמות דרמתיים כמו משבר, או שינוי, והיא איכשהו אופטימית, לפחות לגביי, היא טוענת שזה טוב, שזה חלק טבעי מזה שהתחלתי להתחבר לעצמי, לרגשות ולחיים ולרצונות שלי, ואני רואה יותר בבירור הכול, בין היתר את מה שחסר לי, את מה שאני רוצה, ואת מה שמונע ממני להיות מאושרת, היא אומרת שכול הכבוד לי, על האומץ ללכת עם השינויים שמתרחשים בי.
אני מחיתי בתוקף, שום אומץ, למעשה, I am scared shitless! פשוט אין לי ברירה, השינוי קורה, בין אם אני רוצה ובין אם לא, ואף אחד לא שאל אותי אם אני מוכנה, אני מתה מפחד, אבל אני לא יכולה לעצור את זה, קצת כמו שיהוקים, או מפולת שלגים, או טעויות הדפסה מביכות באייפון, זה פשוט קורה לבד.
היא התעקשה שאני נהדרת, שיש המון אנשים שלא מעזים לתת לעצמם להשתנות ולעבור תהליך, אני שוב הסברתי שממש, אבל ממש אין לי ברירה, וגם אין לי כוח, ולמעשה, הדבר שאני הכי רוצה כרגע – זה שזה פשוט יפסיק, שזה ילך לאנשהו, יעלם מעצמו, אני רק רוצה להפסיק עם השטויות, אני עייפה, אני רק עוברת תהליכים, כבר שנים, שינוי ענק אחרי שינוי ענק, כאילו אני מקלפת כול הזמן עוד ועוד שכבות של שקרים ודפוסים פוגעניים ונזקים של אנשים אחרים מעל פניי המציאות שלי, ובכול פעם מחדש נכנסת להלם מהנוף שמשתנה.
אני רק רוצה להפסיק עם זה, זה קרוב מדיי לבשר החשוף, זה גדול ומפחיד וקמאי ופראי ואני פוחדת שזה הולך לאכול אותי כמו כריש מיתי שיעלה מתחתית הבטן שלי ויבלע בבת אחת את כול חיי כפי שאני מכירה אותם, או משהו ממש מפחיד בנוסח.
העניין הבעייתי הוא כזה – אני מרגישה מחויבת לאמת, מחויבת? נשואה להתעקשות להצביע על החורים בגרביים וגם לקרוא להם חורים, ואם להתרחק רגע מעולם הכביסה המרתק (עולם האסוציאציות שלי מפגר בלשון המעטה) ברגע שאני כבר מתחילה לראות, אני רואה הכול, ואז אי אפשר לעצור, ואני כול כך פוחדת לאבד את הברקסים עכשיו.
קצת מתחשק לי ללכת לבחור הזה:
הסרטון אגב באדיבות בחורה שהפכה היום, בלי ידיעתה למושג בעולם הדייטינג הלסבי (שלא לומר לסוג של קללה)
