כול כך הרבה קרה בימים האחרונים, יש בי פתאום צורך עז לפרוק את הכול, כאן ועכשיו, ווידוי וירטואלי, אז לפי הסדר:
בחמישי – קמתי בשש וחצי והתחלתי להתארגן לבית המשפט, הייתי חולה עדיין, אבל הייתי חייבת להגיע להכרעת הדין, היה המון תקשורת וקומץ פעילות, השתדלתי לא להצטלם, אבל הרגשתי שאני חייבת להיות שם, ב11 גילינו שניצחנו, ניצחון חצי מר, ניצחון מעוות מעט במדינה שמאפשרת לאנס להפוך לאזרח מספר1, אבל ניצחון.
בצהריים כבר קרסתי חזרה למיטה, מותשת ומרוקנת מהכול.
שישי היה עינוי, היום התחיל אצל המטפלת שלי, שלא מפסיקה להתפעל לאחרונה מהחיבור החדש שלי לכול ספקטרום הרגשות שבי, במילים אחרות – אני בוכה כמו שלא בכיתי אצלה בשלוש השנים האחרונות, והיא אומרת שזה בריא נורא ואני מתקדמת.
אני נורא מבינה אותה, מנק' מבט טיפולית דאט איז, ללא ספק, נפש שרגילה לבלוע את עצמה לדעת פתאום רוצה, פתאום מבקשת, פתאום דורשת! דורשת מזור ופורקן ולדבר, ולקבל, ולחיות, זה המון, וזו ללא ספק תחילתה של התעוררות חשובה.
ממקומי על כורסת הדמעות – קצת בא לי לזרוק עליה טישו משומש! מה התקדמות עכשיו? מה את סחהbreak through? את לא רואה שכואב לי??! זונה!
זה הזמן לציין שכשהתחלתי לכתוב פה, לא ידעתי אם מדובר בגחמה רגעית או יצירת מרחב וירטואלי פרטי וקצת סודי (ממש בשקל תשעים), היה לי רק ברור שפה אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה, יש לי מספיק מזה "שם בחוץ", אבל אם כמו שנכתב על הלוח בשיעור הראשון במבוא למגדר (ברור שלקחתי קורסים במגדר, קלישאה מהלכת שכמוני) "האישי הוא הפוליטי", ובמילים פלצניות פחות- אין מנוס.
אז בזמן שאני מיררתי בבכי בחדרה של המטפלת שלי בשישי בצהריים, ונתתי לעוד פיסת זיכרון משוננת לפצוע את שפתיי, ובכיתי בזעם ובאבל שאין לי מספיק מילים לצייר, ודיברתי על האלימות, והכעס, על שנים שנגזלו, על אוצרות נפש שנבזזו, על גוף וחירות שהופקרו, על כול הפשעים שבוצעו נגדי, כילדה, כאישה, כלסבית, כ"זרה", כחלשה יותר או חשובה פחות (בעיניי הפוגעים) אישה אחרת, בבילעין, עשתה דבר דומה, היא זעקה את אבדן אחיה (שנורה בראשו בגז מדמיע ומת במקום) היא זעקה את תסכולה ואבלה על החירות שנגזלה ממנה, על האנושיות שנרמסה, על חופש ההגשמה, החשיבה, ואפילו התנועה שנלקחו ממנה.
האישה הזו הייתה רק בת 36 במותה, היא סיימה את חייה בערך באותם הרגעים בהם אני ירדתי במדרגות ויצאתי אל הרחוב השמשי בעיניים אדומות מבכי, היא נורתה מטווח קרוב בכמויות אדירות של גז מדמיע והגיעה לבית החולים חסרת הכרה ובמצב אנוש, בשבת הוכרז מותה.
אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה, לא לשם כך "ברחתי" לפה, אבל בלבי החלטתי להקדיש לה את השבוע הזה, ולומר את שמה, לפחות פעם אחת, בכול יום, ולזכור, לזכור את חייה ואת האפשרויות הגלומות בהם שנלקחו ממנה כול כך בטרם עת.
ג'אווהר אבו רחמן – בחייך ובמותך – أختي (אחותי).
שבת- נסענו לאימא שלי לארוחת צהריים לכבוד השנה החדשה, לפחות זו הייתה הכותרת הרשמית, בפועל מטרת הערב הייתה מפגש נוסח בריידי באנץ' (the queer edition) ביני וזוגתי לבין החבר החדש של אימא פלוס שלושת ילדיו, הייתי לחוצה, להפתעתי הרבה והחלפתי בגדים לפחות 4 פעמים לפני שיצאנו, רק אחרי שהחלפתי גופיה בטי שרט באותו גוון של אפור בידוק, נרגעתי, איחרנו ב20 דקות.
זה היה נפלא והזוי נורא בו זמנית, הבית של אימא התעורר לחיים והתמלא בצעצועים, בועות סבון,צווחות אושר וגלגלונים, 2 גמדים, בני 3 ו5 התרוצצו בסלון אחוזי עמוק ובחורצ'יק בלונדיני ויפיפה (הבן הגדול) עזר לאימא שלי לערוך שולחן רוסי כהלכתו, כולל בגט עם קוויאר וסלט תפוחי אדמה.
הילדון בן 23, הומו עדין והורס ביופיו עם חיוך ממיס ורך, התאהבתי מיד והחלטתי שהוא הולך להיות הג'סטין שלנו (sunshine, הכי גאים שיש, זר לא יבין) הגמדים היו מתוקים ברמות בלתי אפשריות, והיפר אקטיביים, ושמחים, הזוגי החדש של אימא התגלה כאיש חביב וביישן, אני שתיתי, ושתיתי ובקושי אכלתי וכול הערב נראה כמו הזיה מטורפת - הבית של אימא הפך פתאום למקום שמח, ובטוח, בית שבו ילדים שמחים וטובי לב משחקים על הרצפה, בית שבו הילדים הפייגלך יושבים לשולחן החגיגי במלוא תפארתם (מאמי את מאמי מכופתרות וג'סטין ורוד מסטיק מהמם) ולא נאלצים לזייף "נורמליות" בשקל, בית שבאחר צהריים אחד הכיל 2 זוגות, 5 ילדים, 3 גייז, 2 הורים וחמימות כנה ונקייה כול כך, מקבלת כול כך, ותחושה של ביחד.
הגעתי הביתה שיכורה ודומעת, הצער, על כך שהבית מעולם לא היה כזה כשאני הייתי קטנה השתחרר בחסות הוודקה, אז נתתי לו לעלות ולהציף אותי לכמה דקות, לבי נותר חם ומחויך גם אחרי שהדמעות יבשו, אני ממש מקווה שזה יעבוד ביניהם.
בערב ערכתי לנו סוג של גירוש שדים מיניאטורי לכבוד השנה החדשה, החלתנו שאנחנו נפרדות ומתחילות מחדש באותו הרגע, יותר נכון נפרדות מהמשקעים וה pre conseptions שנוצרו בננו בשנתיים האחרונות, שוכחות את כול מה שידענו על הרגלי הסקס אחת של השנייה ומשאירות את כול הזיכרונות הרעים, השריטות ההתנהגותיות והדינמיקות המרגיזות מאחור וממשיכות מנקודה חדשה לגמרי, במטרה ללמוד הכול מחדש, ויותר טוב.
(טוב, נו, אני החלטתי את כול זה והודעתי לה, היא הביטה בי בעיניים הענקיות האלה שלה, הרעידה את הריסים בפליאה, בסוף חייכה והסכימה והייתה יפה כול כך שלבי החסיר פעימות ברצף) אני לא בטוחה מה יהיה הלאה, אבל מקווה שתרגיל התודעה הזה יעשה משהו, כשנרדמנו אמרנו את כול הדברים שאנחנו נפרדות מהם ומעדיפות לשכוח זו על זו ועל הזוגיות שלנו, היום אני מרגישה כמעט יותר טוב.
שפכתי קצת מהכול ואני מרגישה מרוקנת, לו הייתי כורעת ברך על ספסל וידויים כתפיי כבר היו נשמטות קדימה מעייפות והסנטר ננעץ בחזה, אני מכופלת, מקולפת, מותשת ולגמרי מוכנה, לשנות הכול.
לפני 13 שנים. 2 בינואר 2011 בשעה 22:34
