הרכבת מגיעה, גבירותי וגבירותי אני כבר שומעת את חריקת הבלמים על הפסים, והלב שלי מרוסק בכול כך הרבה דרכים, קציץ בשר, מילוי פשטידת רועים.
עוד פחות משבועיים היא חוזרת מחו"ל, עוד פחות משבועיים יש לי בחינה, עוד פחות משבועיים ללמוד, להבריא, לסדר את הראש ולחשוב, לחשוב האם אני באמת רוצה "להתגרש", לפרק בית על כול חפציו, לאפסן את הרהיטים, להפריד כביסות, לסגור חשבונות, להפריד ערמות של חיים ולבכות ולבכות ולבכות ולחפש דירה ולהרגיש לבד ולבכות ולבכות ושוב.
זה תפס אותי, זה הגיע אלי, הענק הירוק התפרץ מתוכי כמו שחששתי שהוא יעשה, הברקסים הלכו, הקליפה נשברה, הצ'יפ הקטן בראש שלי שידע לגרום לי להתיישר לפי התוכנית האנלית של עצמי איבד קשר עם חללית האם, הבטן נפערה ונפלתי פנימה, חשוך רטוב וטחוב פה, כואב לי הראש, כואב לי הגב, אני לא בטוחה אם אני יכולה לזוז ולא בטוחה אם אני זוכרת – מה חיפשתי כאן מלכתחילה?
אבל אני כאן ולמרות שכרגע זה מרגיש בעיקר כמו באר אינסופי, של צער, אני יודעת שיש כאן מפלס שלם של קיום סודי שעליי לחקור, אוטוטו אני אקום, אנער את הראש, אמצא פנס (בטוח יש לי פנס איפשהו, אני לסבית! או אולי לפיד? כן! לפיד זה יותר דרמתי ומגניב למרות שאין לזלזל בפנס טוב, טוב אני סוטה מהנושא) ואלך לחקור את העולם החדש ולהכיר את הילידים, בתקווה שאין להם תוכניות לאכול אותי.
בינתיים התרסקתי על התחת בצורה מרהיבה כול כך שצריך לעשות לזה סרטון ביו טיוב, עם ריפליי ססלואו מושן והערות שוליים באמת, כול השאבנג, I fallen and I can't get up.
מה עושים? פותחים את הבוקר בלהקיא את הנשמה פלוס ארוחת הבוקר של אתמול, מגבשים תוכנית מוצקה מאבדים אותה תוך 45 דקות, מגיעים לעבודה, מפחידים את כול המשרד בעיניי הכלבת שלי, נשלחים הביתה לנוח, ו...עד 9 בבוקר בחזרה לבור, ככה לא עוברים בחינה ככה לא שורדים שבועיים, ככה לא חיים בכלל.
15 שעות מאוחר יותר (4 שעות = שינה, 3 שעות = לימודים, 1.30 = נסיעות הלוך חזור, 0.8 שיחת טלפון מאימא (עוד לפחות 30 דקות שנוספות למניין הזמן בו היא מקצרת את חיי) 2.5 =בכי נסער, 1.20= בכי אלגנטי מלווה בתוגה, 3.2= זין כללי במישור הרגשי המרוט) ואני מגיעה להחלטה הגרנדיוזית שעליי להגיע להחלטה שיש לקחת את עצמי בידיים בקרוב מאוד, ויש לחיות, כי אחרת באמת שאין טעם.
ולחיות אומר לתת לעצמי מרחב רגשי ללמוד, לנסות לטפל בעצמי במקום לחיות בסלון כמו ילדה קטנה שנשכחה בבית ומתחבא בין הצעצועים שלה מהפחד שאורב לה בכול פינה, לחיות מתוך אמונה שמגיע לי שיהיה לי טוב, לנשום את האוויר של הבוקר ולהירטב בגשם ולנהל שיחות עם אנשים זרים ולצחוק בקול רם, בלי להסתיר את הפנים ולא לפחד כול כך, לא לפחד כול כך עד שהראייה מטשטשת והנשימה מתגברת והעולם מצטמצם והולך וקטן וסוגר עליי.
ולהחלים, יום אחד, מתישהו בקרוב, אני אחלים מכול זה.
אחרי הבחינה אני מסתפרת, אצל המהמם, זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לתכנן לטווח הקרוב, אנחנו נשב קצת בשקט ונשתה קפה, הוא יחפוף את השיער שלי והמגע שלו יהיה מכבד ורגיש ומרפרף, נחליף איזה חמש מילים על מה שאני רוצה והוא יתחיל לגזור, וזהו, בלי להציץ,בלי להתחרט, בלי לפחד לקבל את מה שביקשתי.
Side note לחברה של ברכה: פיונה אפל אנורקסית.
Hunger hurts bur starving works משפט מדויק שהוכיח את עצמו אינספור פעמים בחיי, במיוחד בימי כאנורקסית, הוכיח את עצמו בתור הדרך הבטוחה ביותר למות, כמובן תוך כדי אשליה של שליטה עצמית גרנדיוזית, והמחשבה שהכוח הפראי הזה שאני חווה כשאני מסרבת לחיות כדרך החיים, הוא, הוא יביס את כול המפלצות.
בכדי להשביע רעב צריך לחוש אותו קודם, על כול גווני הכאב שבו, רק ככה אפשר באמת להבין מה את בעצם מבקשת לעצמך.
כול כך פחדתי מהכאב, וניסיתי להרעיב את הנפש, בתקווה שאולי כך, יום אחד היא סוף סוף תשתוק, ותפסיק לבקש ולכאוב, וארגיש יותר טוב.
אני חושבת שבדרך כולשהי, שאני טרם מצליחה לנסח כי אני עוברת שואה, אני בת מזל שהיא לא סותמת, אני בת מזל שהכאב שהיא מסבה לי כשהיא בועטת ושורטת בתוכי גורם לי להתמודד ולבקש להחלים.
לפני 13 שנים. 19 בינואר 2011 בשעה 23:41
