כול הדרך הביתה כתבתי את הפוסט הזה בראש, ממרקרת לעצמי מילים חשובות, מנסה לזכור את כול הפרטים הקטנים, כי אני יודעת שכרגע אני עדיין משושטשת, ומותשת, ועוד לא לגמרי מעכלת.
"אימא, את שברת לי את הלב, הייתי קטנה כול כך, חסרת אונים כול כך, פחדתי כול כך, את שברת את לבי בכול פעם שנסעת, בכול פעם שעזבת אותי לבד, לחכות בלב קפוץ ודרוך, בנפש נזקקת ורכה, את שברת את לבי ואני צריכה שתגידי שאת מצטערת, ואני צריכה שתתכווני לזה, ואני צריכה לסלוח לך, ואני צריכה לשחרר את זה, אני צריכה לאחות את עצמי, אני רוצה להיות מאושרת".
בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מביטה באימה קפואה ברעב הקמאי שעלה מתוכי כמו מפלצת מעמקים אדירה, עוד רגע ואור היום יגע ברקמה הפצועה של העצמי, עוד שניה ואני נופלת מקצה העולם, עוד שניה ואני שם... הנה, הגענו.
מצחיק, בשנתיים האחרונות נדמה שעשיתי כול דבר אפשרי כדי לוודא שזה לא יקרה שוב, שלא ארגיש שוב לעולם את מלטעות החיה ננעצות לי בבטן, הייתי בטוחה שמעכשיו היה מוגנת מפני עצמי, מצחיק איך הפחד מוביל הישר לתוך לועה המפלצת הפעור.
הימים האחרונים פוצצו את כולי לאלף עזאזל, וכול מה שלחש החל לצרוח, וכול מה שנסדק – נשבר, הימים האחרונים פשטו לי את העור באופן חד ומוחלט כול כך שנשמתי נעתקה מהלם, זבאנג! וזהו, אני – בשר חשוף צורח.
היא התקשרה היום והנכיחה את עצמה במלוא ההתפלצות שהיא עוברת, היא בדיכאון, היא דואגת, קשה לה נורא, היא נשמעה אומללה כול כך, אמרה שהחבל לה שהיא שם בזמן שיש לה את כול הסיבות הכי טובות בעולם להיות פה, היא שם בזמן שיש לה את כול הסיבות הכי טובות בעולם להיות פה, היא שם בזמן ש... המשפט הזה הוא מבוך של משמעויות, היא תמיד שם בזמן שיש לה את כול הסיבות הכי טובות בעולם להיות פה, כמו המעבר לדירה שלנו, כמו יום השנה שלנו, כמו יום ההולדת שלה, כמו יום השנתיים שלנו, כמו אותם שבועיים נוראיים שמלפני חודשיים...ואני אוהבת אותה, נורא נורא נורא, והקול שלה רעד מעט, ויכולתי לדמיין את העיניים הענקיות האלה שלה, כאובות כול כך, אבודות כול כך, ורק רציתי לחבק אותה אליי ולומר שהכול יהיה בסדר גמור, שלא תדאג, שלא תבכה, שלא תכאב, שזה יהיה טוב, ויכולתי להרגיש איך רקמות ועורקים נקרעים בתוך החזה שלי מרוב זוועה, והיא נשמעה מובסת כול כך, אלוהים, אוי אלוהים הזוועה, אבל משהו בתוכי לחץ על הבלמים ולא נתן לי ללכת לאבדון הזה, הרגעתי אותה וסיימתי את השיחה.
אישה מתיילדת יקרה שלי, ילדה מתבגרת נשמה שלי, אני רוצה כול כך לנשק לברכייך הפצועות, להכין לך תה וטוסטים וללטף את שיערך הרך, אבל ילדה אישה אהובה שלי הנפש שלי רעבה להכלה, לתקשורת בתדרים גבוהים, והיא דורשת דברים פתאום, בקול שלא ניתן לבלוע, היא רוצה יותר, ואני מניחה שההקרבה שבכול הנסיעות, והלו"ז המטורף, וציר הכביסה האינסופי בסלון, וכול ההקרבות הקטנות והגדולות שהייתי מוכנה להקריב למען ה"אנחנו" של העתיד, כול זה היה פחות משמעותי, אם לא הייתי מרגישה שלשם האנחנו של העתיד עליי להקריב גם את הקול החי הזה של הנפש שזקוק ומשתוקק ליותר, הרבה יותר, ואם אוותר עליו, אני חוששת שאף אחת מאיתנו לא תרצה לחיות עם האישה שזה יעשה אותי.
ואז גוש הבשר החשוף שהוא אני טס לאורך נחלת בנימין, והלב מאיים לפוצץ את בית החזה, והעיניים מטשטשות, והרעב, והכאב הבוער והבועט והבלתי נתפס הזה, בלתי ניתפס, בלתי ניתן להכלה, על אנושי, אני בשר חשוף עולה באש, והרצון הזה, להתרסק ולמות, רק לעצור את זה, רק לעצור את זה, אבל לא, לא למות אם כי להרוג! רגע של טירוף מוחלט וצלילות מוחלטת, צלילות אבסולוטית, חדות קיומית משונה כזו שמניעה אותי, עכשיו, עכשיו, עכשיו להרוג את החיה, עכשיו, בזה הרגע, לפני שזה שורף אותי בחיים! זהו אקט נואש של הצלה, אני רצה אליה, אל המיתולוגית המקורית, האישה הראשונה שהייתה כול עולמי ושברה את לבי ונפשי וחיי אלפי שברים שונים במאות מקומות קדושים, האישה שמגופה יצאתי אל אוויר העולם הזה.
"אימא, את שברת לי את הלב, הייתי קטנה כול כך, חסרת אונים כול כך, פחדתי כול כך, את שברת את לבי בכול פעם שנסעת, בכול פעם שעזבת אותי לבד, לחכות בלב קפוץ ודרוך, בנפש נזקקת ורכה, את שברת את לבי ואני צריכה שתגידי שאת מצטערת, ואני צריכה שתתכווני לזה, ואני צריכה לסלוח לך, ואני צריכה לשחרר את זה, אני צריכה לאחות את עצמי, אני רוצה להיות מאושרת."
ואני בוכה ומשתנקת לתוך הקפה הדוחה של ארומה, ולא אכפת לי בכלל מי רואה, והיא מתחילה לספר לי, את סיפור נסיעות העבודה האלה, במלוא תפארתן הזוועתית, איך הייתה נוסעת בסופות שלגים באוטובוס ישן ומתפרק למסקווה,וישנה על הרצפה בחדר מלון מעופש, עם עוד 5 נשים, ועומדת בקור של מינוס 35 מעולות בשוק ומוכרת ליוויס מזויף ומעילי פרווה, במשך ימים, מ 3 בבוקר ועד הערב, בשביל להרוויח 100 רובל לאוכל ודברים בסיסיים, איך לא היה לה ממי לבקש עזרה, איך אבי לא שילם מזונות, איך אף אחד בעולם לא היה צריך לא אותי ולא אותה, והעיניים הענקיות שלה מתמלאות בדמעות, והיא נראת פתאום קטנה כול כך, ילדה קטנה כול כך וכואבת, והיא כועסת עליי, איך אני מעיזה בכלל?! וחלק ממני רוצה לקחת בחזרה כול מילה שאמרתי, כי ידעתי תמיד, שהיא הייתה בגיהינום ובחזרה, כי ידעתי תמיד שהיא הייתה ילדה בת 22 אבודה ובודדה בעולם, כי ידעתי תמיד שזה יכאב לה נורא, כי שתקתי תמיד, ואני רוצה לומר לה שגידלה אותי לתפארת אפילו שלא גידלה אותי מעולם, ואני רוצה לומר לה שהיא אימא נהדרת, ושהיא עשתה כמיטב יכולתה, אבל הילדה הקטנה שבי, הילדה הקטנה ונפשה המורעבת, היא לא נותנת, היא שולחת את עיניי הבוכיות היישר לתוך עיניי אמי, והיא יודעת הכול טוב מאוד הגמדה הקטנה, ובאמת באמת שהיא הילדה הטובה של אימא, אבל הפצע הזה שורף בעוצמה מכלה, והיא – קטנה כול כך, קטנה כול כך וכול כך פגועה, אני מרגישה אותה יוצאת לי דרך העור, עיני התכלת ירוק שלה, הכוכבים של אימא, דולקים על פניי, היא לגמרי פה, ואימא – יש לי פצע איום ונורא שאת עשית, את! את את פערת את החור המדמם הזה ותראי – הוא עדיין שורף נורא, אימא, הוא שורף נורא ואני לא יכולה להיות ילדה טובה ולא לבכות, לא יכולה.
אני צריכה אוויר ואנחנו יוצאות, אני עייפה נורא ומאוכזבת, היא לא יכולה, אימא לא יכולה.
ואז ליד דלת העבודה שלה, היא עומדת מדרגה מעליי, ופתאום, לראשונה מזה 12 שנה היא יותר גבוהה ממני שוב, והיא מחבקת אותי, ואומרת שהיא מצטערת, והילדה שלה בוכה לה לתוך הכתף, היא בוכה מכול הבטן, מכול הריאות, מכול הגרון, מכול העיניים, היא בוכה דרך עשרות שנים של בדידות ופחד, היא בוכה דרך כול מימדי הזמן ושערי הנפש, ואימא מצטערת, נורא נורא נורא, ואימא לא התכוונה, ולו רק ידע, לו רק ידע כמה זוועה וסבל היא הולכת להביא לחיי, לו רק הייתה יודעת, ואימא מצטערת נורא.
עוד המון לפני, אבל היום, אני לגמרי הגיבורה שלי היום.
לפני 13 שנים. 24 בינואר 2011 בשעה 18:19
