ע' וכלבה יצאו לסידורים ואני מנסה ללמוד, החדשות הטובות הן – זה די מטופש, חומר הלימוד, דאט איז, במבט קצת יותר רגוע, אחרי 2 לילות רציפים של שינה ואחרי ש ע' הצליחה, במניירות פולניות לגמרי, לגרום לי לאכול (היא סירבה לאכול כול עוד אני לא אוכלת, כמובן שזה עבד כמו קסם, אני לא מרעיבה אורחים!) החדשות הרעות – אני מבעבעת, אומנם יותר בשקט, האינטנסיביות של הרגשות הרפתה מעט מהגוף המותש שלי, הפסקתי לחטוף זרמים מהזן המפרק לחתוכות, פחות בחילות, ועור הפנים שלי חזר לגוון חי יותר, אבל עדיין, אני מנהלת מלחמת התשה נגד 80 אחוז מהמוח שלי שעסוק בפסטיבל שלם של דברים, ורגשית, רגשית אני מבינה שזו מנוחה, זמנית, עד שהיא תשוב מחו"ל, ומנסה לנצל את ההפוגה הזו ולא לחשוב, לא לחשוב לא לחשוב, אני רק לא רוצה להפסיק להרגיש, הניתוק עושה אותי זומבי אומללה וחסרת דחף חיים, ואם יש משהו שאני זקוקה לו עכשיו זה דחף החיים שלי, לכן להשתמש בכלים הישנים, ז"א הדחקה אלגנטית ומוחלטת, לא בה בחשבון, זה כמו לירות לעצמי בראש חץ מרדים, אז אני נשארת חיה, אבל מנסה לא להתפלץ, זה קשה, קשה, קשה, קשה, אני נחשול אדיר של רגשות מתחלפים, הם עוברים בי כמו זרמי חשמל, במהלך כול היום, התרגשות, עצב, אהבה, שברון לב, תשוקה, חמלה, תקווה, צער, דאגה, זרמים קטנים וסגולים שמשתלטים על הגוף שלי במקלחת, בזמן שאני מכינה קפה, בזמן שאני לומדת, במעבר בסופר, בזמן שטיפת כלים, לרוב הם אפילו לא הופכים למילים, או למחשבות ברורות, רק זרמים של רגש, איזה מזל שאני בחופשה מהעבודה.
אתמול בחצות ייחלתי לה מזל טוב, ודיברנו קצת, והיה לא קל, וזה הולך להיות לא קל, בסוף השיחה היא אמרה שמייחלת לעצמה "זוגיות מאושרת", ואז, אחרי ששתקתי, בוהה במסך, קוראת את המשפט הזה שוב ושוב ולא מצליחה להגיב, היא תיקנה את עצמה ל"אני מאחלת לעצמי זוגות מאושרת אתך, עם המון אושר וסקס מדהים" לפעמים אני תוהה (כבר חצי שנה שהמחשבה הזו עולה בי) האם במקום כלשהו היא רוצה שאני אלך ופשוט לא מצליחה להודות בזה בפני עצמה, לפני שלושה חודשים המחשבה הזו עוד הייתה מעבירה אותי על דעתי, "למה היא מתכוונת כשהיא אומרת דברים כאלה? היא רוצה שאני אלך?"
אני שורדת יחסית יפה אבל לומדת יפה פחות, הטריק הזדוני הוא כזה – אם אני מתנתקת- אני הופכת לחי מת והסבירות שזה ייגמר בהתקף חרדה ביום הבחינה עולה, חוצמזה, באמת שלא בה לי לקפל את עצמי בחזרה לארון המתים הרגשי שלי, העור שלי מצטמרר באי נחת מהמחשבה. מצד שני – אסור לי לתת לרגשות שלי להפוך למחשבות, הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו הוא להיקרע לגזרים על ידי המוח שלי, להתקע בלופ של מחשבות שלא מובילות שלום מקום, כי כרגע אני בכלל תקועה בין המימדים, אני נמצאת בתוך גומת זמן נפרד קטנה, קפסולת מציאות נפרדת.
אז אני חיה בזהירות, אני כוס מלאה שאסור לטלטל עד הבחינה, ואני הולכת בזהירות, יושבת בזהירות, נושמת עמוק ובזהירות, calm river overflowing, זו אני.
אח, כמה זבל יש לי בראש עכשיו, מזל שיש בלוג, כמו תא וידוי בכנסיית הסאדו מאזוכיזם הרגשי, 20 דקות כריעה מול המחשב, פונט קטן, תגידי 20 פעם BDOC ו5 פעמים את המילה "תובנות" 7 פעמים "לשחרר" 12 "לנשום" ו9 "יהיה בסדר" לפני השינה, ואת מזוככת, לפחות לשעתיים הקרובות, יכולתי להיות נוצרייה מצטיינת.
ע' שלחה לי טקסט שהיא בדרכה בחזרה, מה שאומר שעליי לחזור שוב למצב מרוכז ולהמשיך ללמוד ולא לחשוב, או לחשוב בצורה מוגבלת, או, מה שזה לא יהיה.
יהיה בסדר.
לפני 13 שנים. 26 בינואר 2011 בשעה 12:11