יש לנו קורס בלימודי התואר הנקרא "איך לגרום לאנשים להקשיב לכם - יסודות הרדיו והפודקאסטים" ויש בקורס שלושה מרצים, שני גברים ואישה.
אחד מהגברים הוא בחור טיפה יותר גבוה ממני, בנוי בצורה מעוררת תיאבון, במיוחד עם החולצות שהוא לובש המבליטות את קימוריו.
ג'ינג'י עם שיער ארוך אך לא למדי, זקן ועיניים שגורמות לך לרצות לצלול לתוך מעמקיהן.
הוא מזכיר לי את אחד השכנים של בני דודיי, בחור אירי עם שושלת דם ויקינגית כמונו, בשם רורי.
כאשר עוד הייתי ברוסיה, בן דודי מצד אבי הביא את רורי איתו לטיול ברוסיה והעיר בה נולדתי כדי להראות לו מסורת שונה.
רורי בילה את הזמן בלהציק לי ולגנוב לי את הקשת וחטף על זה לא פעם מכות.
כאשר גדלתי והגיעו הפיתוחים הטכנולוגיים שיאפשרו לי לשוחח עם בן דודי במסנג'ר, ראיתי את רורי שוב.
בחור גבוה עם שיער ג'ינג'י ארוך ובנוי בצורה מרשימה ויזואלית.
המרצה מזכיר לי אותו, בעומק הקול המתגנב למבוכי הדעת ומהתל בדגדוג קליל את המחשבות.
אמרתי לו היום לאחר שיעור שאני מתכוונת לכתוב עליו בבלוג, אבל לא רק בגלל שהוא באמת מרצה מעולה שמאוד קל להבין ולהישאר ערה בזמן השיעור.
אלא גם בגלל שבגילי, למצוא מישהו בעל קול ומראה תואם שמצליח לדגדג לך את נבכי הדמיון, הופך לקשה כי ראינו כבר את הכל.
אולי בגלל הקרבה לגילאים שלו ושלי, אולי בגלל משהו משותף מהעבר, אבל נוח לי לדבר איתו והוא לא לוקח את זה למקום לא טוב.
הוא גם לא נרתע כאשר שמע שאני בקהילה של סאדו, פלוס חיובי.
מה שכן, הייתי מאוד רוצה להרגיש אותו בין חלציי, מנענע אותם כתורן של מפרסית ברוח, ביום אפרורי וקודר המרמז על סופה קרבה.
אך מנגד, להרגיש את עכוזיו השריריים בין כפות ידיי...בזמן שאני מעסה לאט את גבו ומרפה את שריריו אחרי יום ארוך.
אז אני מזכירה לעצמי להתרכז בשיעור ולהפסיק להפשיט אותו במבטים חטופים או נמנעת ממבט ישיר שיגרום לי להסמיק בקלות.
הבאסה שנשאר לנו רק עוד שיעור אחד איתו, אך המזל שהמכללה היא לא מקום גדול ואין כל ספק שאתקל בו שוב.
