אומנם אדוני שלח אותי למיטה באחת,אבל הלילה טורד את שנתי,הגעגוע אליו גובר והנפש מענה את הגוף.
איך בזמן כה קצר הצלחת לחדור כל כך עמוק אדוני האהוב?
ביליתי עם אדוני חמשוש,שכלל יומיים וחצי ושני לילות לצידו ובזרועותיו.
ביומיים וחצי האלה למדתי כמה אנחנו דומים,וכל השוני שיש בנו,מתחבר בצורה מופלאה לתוך הקשר הזה.
נהנתי לבלות איתו כל דקה,אפילו כשישן ולא ידע שמידי פעם נכנסתי לחדר והבטתי בו ישן,בהיתי בפניו השלוות דקות ארוכות.
בהיתי בו וההתאהבות הזו שיש בי אליו וכלפיו גדלה שוב.
איך יתכן שאתאהב בו מחדש בכל פעם שאראה את פניו,גם כשיצאתי כמה דקות לפני זה מחדר השינה?
אבל זה קורה שוב ושוב.
הילדה שבי מאוהבת בדאדי שבו.
הזאבה שבי מאוהבת במאלף שבו.
השפחה שבי מאוהבת באדון שבו.
האישה שבי מאוהבת בגבר שהוא.
ובכל מבט חדש,כל אחד מכל צדדי,המרכיבים שעושים אותי מי שאני...מתאהבים בו מחדש.
הוא לא ידע שחזרתי והתכרבלתי לידו כמה פעמים,ולו רק כדי להרגיש את חום גופו,אך היה בי חשד שהתודעה שלו מודעת אליי ואיכשהו,הוא מיד אסף אותי לזרועותיו. כרבל אותי אליו כמו ילדה. ראשי הונח על החזה שלו בעודי מאזינה לפעימות לבו ההולם בעוצמה. ידיו עטפו אותי כמו שמיכה חמימה ואוהבת ואני נעלמתי בתוכן.
בשבת בצהריים,כשהוא התעורר סוף סוף. הוא ניגש למטבח כשהכנתי לו ארוחת בוקר/צהריים,ידיו חיבקו מאחורה את מותניי,שפתיו התקרבו לעורפי והונחו שם בשרבוב נשיקות עדינות.
זה נראה והרגיש הכי טבעי בעולם, כאילו שהיינו כך שנים ביחד.
אבל אז שוב נאלצתי לחזור הביתה. אל המיטה שקרה בלעדיו.
אז הגעגוע הפך שוב לבלתי נסבל,מעיק ומכאיב.
בחמשוש הזה למדתי אותו יותר,את היכולת המופלאה שיש לו לאזן בין כל הצדדים שלי.
על הדרך הייחודית שלו לשלוף כל צד בי בכל רגע נתון בהתאם לאותם רגעים.
למדתי גם שחלק ממנו שב להיות ילד,כשהילדה שבי יוצאת לשחק,ואז אנחנו משחקים ביחד.
בין אם זה להציק אחד לשנייה,למתוח אחד את השנייה או לעשות קונצים.
ואז,כשהצד הזה בנו היה מסופק ורגוע,האדון היה יוצא,מוריד את ראשי מטה אל המיטה. ידו מלטפת ברוך את ישבני,עוברת על כל חלק לפני שהספאנקים מתחילים לנחות ברצף.
ידיו שתרות על גופי,לשות את שדיי ומותחות עד גבולות חדשים את פטמותיי שהזדקרו למגע הכי קל של אצבעותיו.
שפתיו שנצמדו אל העור הבוער,המתחנן בכניעה למגעו...שם למדתי שאני כלי המיתר בידיו והוא הנגן הפורס בי את מנגינותיו ללא רחמים.
כל צליל שהפיק מגופי,כל גניחה שפרצה משפתיי,כל זעקת כאב משולבת ברצון לעוד ואז רק לחשתי "תודה אדוני".
אז,אחרי שהצד הזה בנו נרגע,המאלף שבו יצא החוצה,קרא אל הזאבה שבי אליו.
"זאבה קטנה שלי"-הוא אומר בעודו יושב על המיטה,נשען אחורה. אני מקרבת את פניו לכף ידו ונוהמת אבל לא מתוך כעס,אלא בשובבות.
הוא בוחן את פניי,המבט הרעב בעיניי,הרצון לגמוע אותו בנשימה אחת לתוכי.
ואז הכל משתלב לאחד,כל צדדיו מתחברים והוא מושך אותי אליו,עוטף אותי שוב בזרועותיו כשהראש שלי מונחת על הבטן שלו. אני שומעת את קולו שלוחש לי "קטנה שלי",מחבקת את מותניו ובמהרה שוב צנחתי לתוך שינה במקום שהפך להיות המקום היחיד שבו אני נרדמת כמו ילדה,בין זרועותיו.
אדוני האהוב,כמה קודר הליל בלעדיך,וכמה עזה תוגתי וכיסופיי אליך. כמה חסרות ידיך המגינות וחיבוקך המרגיע. כמה חסרות לי פעימות ליבך שמתנגנות באוזניי כשיר ערש.
תודה על חמשוש נפלא וקסום אדוני האהוב
