אתמול ישבתי במטבח עם אמא שלי,ודיברנו על המשך הלימודים שלי.אם אכן אני רוצה להמשיך ללמוד מדעי המוח וכמה שהמוח עצמו הווא קסם מסתורי בעיניי.אבל אז,הנחתי את ספל הקפה בצד ואכן חשבתי על זה לעומק.מכל העבודות שבהן עבדתי בעברי,מה משך אותי הכי הרבה.אז הבנתי,שהכי הרבה אהבתי,להיות מנהלת עבודה בשטח.עם צוות של מעל 250 גברים שעושים מה שאומרים להם.הם לא היו נשלטים,להיפך.אלה היו גברים חסונים וחרוצים,שנכנסו לעבוד במקומות שישראלים פחדו.הערצתי אותם על זה.
כחול העיניים הכפרי שלי,גם הוא חלק מאותם הגברים.אין בו שום צד נשלט,להיפך.הוא מאוד חכם אך באותה נשימה פראי וברברי.מסוג הגברים שירים אישה בה חושק על כתפיו ויקח אותה אל המיטה.יקרע מעליה כל פיסת בד מיותרת ויקח אותה.יבעל אותה כשלו.
שכחתי כמה התגעגעתי לסמכות הזו,הידיעה שהגברים האלה,יעשו מה שביקשתי לא רק כי הם חייבים,אלא כי הרווחתי את הכבוד שלהם כמנהלת עבודה.כי שמתי את הצרכים שלהם כבני אדם שעובדים בעבודה מסוכנת,לפני הצרכים שלי כמנהלת עבודה.כי מעולם לא ראיתי בהם כוח עבודה זול.
חשבתי על כל השנים שעבדתי בזה וכמה סיפוק היה לי מזה.אומר חד משמעית שהייתי בוסית מניאקית וכן ניצלתי סמכות.היה לי בכל צוות,פועל אחד שהיה ממשיך לעבוד גם בשעות המאוחרות של הלילה בלספק את צרכיי המיניים,ולא,הוא לא סבל.
חשבתי על היתרון הכייפי בעבודה הזו בימים חמים,כשגברים המיוזעים האלה הסירו חולצות וחשפו שרירים,גופים נוטפי זיעה...וישבנים מוצקים שבלטו היטב דרך הבד של המכנס.
הבטתי באמא שלי,ואמרתי לה שאני הולכת ללמוד הנדסאות בניין.היא חייכה ואמרה שבסוף,חזרתי למקום ממנו התחלתי בנעוריי.
היא לא ידעה את סיבותיי ולא אגיד לה,אבל באמת ובשיא הכנות,יש לי הערצה מטורפת לגברים האלה,כמה שהם ברבריים,מחוספסים,כפריים אך גברים בכל רמח איבריהם.