מאז שהייתי בת 13,הבית של הוריי היה מן מקום זר. כזה שמגיעים אליו פעם בשבועיים מהפנימייה. לא פעם הרגשתי כזרה מוחלטת בין כותלי בית הוריי. אבל ככל שהתבגרתי,חשתי את הצורך להתקרב. אולי בגלל שאבי נפטר. אולי כי סוף סוף היה לי זמן איכות עם אמא. כל נעוריי זזתי הצידה,כדי שאחיי יקבלו את מלוא צומת ליבה. הראתי לה שאני יכולה בלעדיה,שאני חזקה. אבל בשנים האחרונות,הצורך להתקרב לא היה רק בצד שלי. זכורה לי שיחת טלפון מאחותי הקטנה שגערה בי שאיני מבקרת אותה מספיק. אז התחלתי לבקר יותר...ואותה אישה פרימיטיבית שנהגה להצליף ללא רחמים בהערות שיפוטיות,פתאום הפכה לחברה טובה. לא סתם חברה אלא החברה הכי טובה שלי. כשהתקרבנו,היא סוף סוף הבינה למה אני כמו שאני עם הילדים שלי. הבינה שלפעמים הורה צריך להיות גם חבר טוב. אנחנו מבלות,צוחקות,מבשלות ביחד. או שהיא עושה ממני שפן ניסיונות לתחביב הקולינרי שלה. אבל...
מאז שהתקרבנו,העצב בעיניה רק גובר. אני רואה את המבט שלה כשהיא מסתכלת עליי. כשכואב לי.היא מתוסכלת כי אין לה דרך לעזור. קמתי לשטוף כלים,היא ביקשה שלא כי יודעת שאצטרך להתכופף מעל הכיור. ביקשה,לא הקשבתי. האמת שדווקא היום לא כואב כל כך,אז התנדבתי לעזור במעט שיש לעשות. בשנה האחרונה היא באה איתי לכמה בדיקות,בגלל ההתעקשות שלה.שמעה את הרופא והעצב שב.אני יודעת שזה מעציב אותה,הידיעה שהמצב לא ישתפר,אם כבר...רק יגרע. אני מעמידה פנים לרוב שלא כואב או כואב פחות אבל היא יודעת מתי אני מעמידה פנים ואז,רק מביטה בי בעצב.
לאחרונה גם הבנתי שנמאס לי להיות לבד. בחרתי להיות לבד בעבר. היום,פשוט בררנית כי נמאס מכל אלה שמחפשים בובות ברבי ויש להם מה להעיר על זה שאני מלאה.
אין לי כוח להסביר שזה לא שומן אלא תופעה של סוגים שונים של כדורים שצריך לקחת כל יום. אין לי כוח להסביר למה אני ככה,הרי גם ככה ישפטו...אז מראש,שיזדיינו. מי ששופט אותי,לא ראוי לי או בחברתי. אפילו בשנייה מזמני.
מסתכלת על הבית,זה לא הבית בו גדלתי כשהגעתי לארץ,זה בית חדש. בית חדש וזיכרונות חדשים.
טוב נו...זיינתי את השכל מספיק
