בין כל דמעה,נתת לי מקום לפרוק,
הקשבת בין מילים כתובות,
חיבקת בין האותיות.
בין כל דמעה,ששרפה את דרכה על לחיי,
חיזקת את הרוח הנסערת,
הנחת את ראשי בחיקך בן שורות.
בין כל דמעה נצרבת בבשר זועק,
האזנת לרחשי ליבי,הכתובים על הצג,
והנחת לילדה פשוט להיות.
עם כל הסערה שהתחוללה בי,הזעם שגדל עדי כך שרציתי לברוח. לא נתת לי. אתה לא חייב לי את זה, אבל בדממה היית אבא, כמו שהייתי צריכה.
נתת לי לבכות עד שנרגעתי, עד שחייכתי. עד שנתת לי עוד שבריר של תקווה. בעולם הזה,המנוכר והאכזר,לפעמים גם טיפת תקווה,היא אוקיאנוס.
אני לא רוצה שתהיה האדון לשפחה שבי
אני רוצה שתהיה האבא של הילדה שבי
והיא,היא כבר יודעת שהיא זקוקה לך.
הופעת משום מקום כשכבר אמרתי נואש. לא ניסית לשלוט. רק שוחחת. אמרת וחזרת על עצמך,שמה שבין האוזניים,מעניין אותך הכי הרבה.
לא ניסית,ובכל זאת היא הגיבה לך, ובגללך היא לא נעלמת. גם כשכל כך בא לי לנעול אותה שוב על זה שהיא טיזרית ומרשעת. אבל אמרת שאהיה מי שאני כי ככה אתה רוצה,והיא? היא מצייתת לך.
אולי שפחה זה לא מה שאתה צריך,כמו שאדון זה לא מה שאני צריכה. אולי הכי טוב לא להגדיר את מה שיש ופשוט לתת לזה לקרות מעצמו.
ואולי,רק אולי תבין כמו שאני הבנתי...שבסופו של יום הכל קורה מסיבה מסוימת.