מ-11 בלילה של יום חמישי,עד 8 בבוקר של יום שישי,ביליתי עם איש זר. בילינו תשע שעות ביחד בשיחה עמוקה. לא קרה מעבר.
ישבנו אצלו בסירה,קבינה קטנה,מרחב קטן,והפוביה שלי ממקומות קטנים לא בעטה. משום מה איתו,בתוך המרחב הקטן,לא הרגשתי את המחנק.
רוב הלילה הוא עישן באנגים, העשן מילא את הקבינה. נשמתי את העשן ומצער לאמר אך חטפתי מזה היי.
פתאום הרגשתי אותה,המפלצת הקטנה בתוכי,היא התעוררה. אולי בגלל עייפות ומחסור בשינה יומיים,אולי בגלל שכבר עשיתי מעל 400 ק"מ בנסיעה. הייתי מותשת והעשן שחרר את הראש. אבל לא רק אותו,כי המפלצת התעוררה.
ככה אני קוראת לבראטית שבי. היא לא ישות אחרת,היא חלק ממני. אני.
היא יוצאת כשאני עייפה, כשעייפות היום גבתה את המחיר שלה. כשהגוף עייף מידי לכבול אותה בפנים. קמתי להכין מיד קפה,אבל אז התחלתי לקפץ בתוך הסירה,בעוד בעל הסירה מביט בי בחיוך. הסברתי לו על הצד הזה ומדוע הוא קיים. מאיזו סיבה היא נולדה.
לא היה לי כוח להרדים אותה,אז היא נשארה ערה. שוחחנו בעודי בשלב הבראטית,רק למרבה הפלא,היא התנהגה יפה.
המשכנו לשוחח עוד שעה,ואז,אז היא נרגעה. מעצמה. הוא הביא לי כרית ונשכבתי מכודררת על הצד הקטן יותר של הספה. הוא הפציר בי לשכב בנוח על החלק הארוך יותר,שהתאים לגובה שלי אבל היא כבר סגרה עיניים.
אחרי חצי שעה התעוררתי,היא נשארה רדומה. הוא שאל אותי למה התכדררתי לתוך עצמי ככה. עניתי לו שככה הבראטית נרדמת,כמו כדור.
הוא הצביע אל המיטה בחרטום ואמר שהיה מפנה אותה עבורי אם הייתי מבקשת,השבתי שאין צורך,שהמיטה לא בטוחה מספיק בלי הדאדי שלה שיעטוף אותה אליו ויתן לה להרגיש שלווה ובטוחה.
אחרי 9 שעות נפרדנו בחיוך ולחיצת יד.
כשהיא התעוררה בסוף,היא התגעגעה לבעל הסירה,אז התקשרתי לשאול לשלומו.
כשנרדמתי בלילה,חשבתי מה באמת חסר לי, והבנתי שזה מה שחסר,הדאדי הזה שיגרום לי להרגיש בטוחה ומוגנת כשאני עטופה בזרועותיו.
אני לא צריכה סדיסט שיחבוט בי כדי לספק את הצורך שלו להכאיב.
אני לא צריכה משפיל כי בוא נהיה כנים,זה חוסר הבטחון שלך בעצמך שאתה זורק על אחרים.
אני לא צריכה מתעלל או זיין שכל תורן.
מה שאני צריכה זה דאדי,שלא מסתכל על החיצוניות,אלא הפנימיות
