ושוב הגיע הזמן לכבות,לכבות את כל מה שגורם לי להיות חלשה.
בין אם זה רגש או הצד המיני,או אפילו הילדה.
לפעמים הריסט הזה נדרש כדי לכבות את כל הצדדים האלה שמעכבים אותי ולא נותנים מנוח.
אבל למה חייב להיות לזה אפקט פיזי?אני שונאת את הצינה הזאת שמודיעה לי בחיוך מרושע שכיביתי עוד חלק אנושי בי.
הדרך של הלוגיקה לאמר "תפסיקי לנסות להרגיש,זה לא נועד לך"
ואז,ככל שהצינה גוברת,אני מסתגלת לקיומה בתוכי,נזכרת כ מה לנתק לאט לאט כל צלם אנוש ולהיות פשוט חיה.
אולי יום אחד אלמד את הלקח הזה,שרגש נועד לאחרים,לא לי.
אולי יום אחד אפנים שעדיף לי ככה...בין הצללים שלי ובתוך הדממה שלי.
אבל עד אז?נכבה את כל החולשות האלה שוב,בתקווה שלא יתעוררו שוב.
בעצם,אני זו ששולטת בהחלטה שלי אם להיפתח לאדם אחר לא?
אז הנה בחירה רציונלית,לא להיפתח יותר,לא לאפשר לכל החולשות האלה לצוץ שוב.
שכחתי כמה זה לוקח להעיר את הצדדים החלשים האלה שוב,רק שהפעם הבחירה הכי קלה לא?
פשוט לא לתת להם להתעורר יותר.
מיותר לגמרי.
