היום נפרדתי מעצמי,מחלקים מסויימים שמרכיבים אותי. מן לגו אישי משלי אפשר לאמר.
הבטתי במראה כשהסרתי את הקולר,התזכורת היחידה שנותרה לי מהצד הגוריאני,השפחה. בהיתי בהשתקפות שלה בי ואמרתי לה "אין אדון שראוי לך ולא יהיה שוב. אין סיבה שתקמלי בהעדר כזה,את משוחררת מתפקידך"
נתתי לה דמעה אחת למזכרת ושלחתי אותה לישון.
אז הגיע התור של הילדה,בהיתי בהשתקפות שלה בי ואמרתי לה "הגיע זמן להתבגר קטנה,את רק חוטפת מכות שהורסות את התמימות שלך. אני לא צריכה אותך יותר,גם את משוחררת"
לה נתתי דמעה ודובון,וגם אותה שלחתי לישון.
אז דיברתי עם הגורה,איתה זה יותר קשה,כי היא לא תמיד מבינה. הבטתי בהשתקפות שלה בי ואמרתי לה "עוד לא נולד זה שיצליח לאלף אותך ואין טעם שתרדפי אחרי עשבים שוטים"
לה נתתי חיוך ודמעה,וגם אותה שלחתי לישון.
אחרי זה דיברתי עם הבראטית,והיא לא אהבה את כלל. הבטתי בהשתקפות שלה בי ואמרתי לה "אין לי צורך גם בך,בגרתי ממשחקים ילדותיים. את משוחררת גם"
ולמרות כעסה המוצדק,שלחתי אותה לישון גם.
אז בא תורה של הזונה המזוכיסטית,זו שלמדה את עונג הכאב. הבטתי בהשתקפות שלה בי ונעצבתי,כי היא היחידה שהייתה חדשה לי,ואז אמרתי לה "כמו שהופעת,גם תחדלי להתקיים כי בך,אין ולא היה לי צורך,אותך אפילו לא ארדים אלא אעלים כלא היית מעולם"
חייכתי חיוך מסופק,כי שם בין הצללים שלי,טוב לי כבר.
נשארה אחת אחרונה,הערתי אותה משנתה בחבטה ושאלתי "ואיפה את היית זאבה?איפה את היית ולא שמרת?למה נכשלת בתפקידך?הרי את החיה שבי,מדוע לא שמרת אותי מעצמי?הגיע זמן שתחזרי לנשום,שתשמרי מבין הצללים ותדאגי שכל אותן חולשות,לא יתעוררו שוב!"
ואז הבטתי במה שנשאר,הבת,האמא,האחות,החברה והחיה שתשמור שלא אתן לחולשות כאלה לחלחל לתוכי שוב.
והאמת?כשכל הרעש מסביב נדם,כשכל מה שהפך אותי לחלשה סוף סוף נכנס להקפאה עמוקה של שינה...אני מרגישה הקלה,עדי כך שאני יכולה לנשום בלי כאב.
וכן,כשמסתגלים לצינה,היא והצללים הופכים למקום יותר רגוע.
