כואב לי הגוף,רק הפעם לא בגלל הפיברו...אלא מתוך געגוע אליו.
כואב לי הגוף כי לא כואב לי ממנו.
כואב לי הגוף בגלל החוסר הזה שנוצר. כי אני לא יכולה להרגיש את הנשיכות שלו שמסמנות כל חלק בגב.
כואב לי בגוף...כי הוא דורש את ידיו שיכאיבו לי.
היה ניסיון לאפשר לאחר להכאיב לי ושם הבנתי שוב,שהצד המזוכיסטי שלי קיים רק מולו.
וזה?זה מכאיב יותר כי הוא לא יכאיב לי יותר.
כל זכרון של כל סטירה,על כל חלק גוף שניתנה. אני זוכרת את הסטירה הראשונה על הפנים,ההסתייגות שהייתה לי. הוא הביט בי וראה את זה אבל עם הזמן,למדתי לאהוב אותן ממנו.
זוכרת כל נשיכה,ככל שכאבה יותר אבל זה לא מנע ממני לחשוף בפניו את הצוואר רק כדי להעיר בו את החיה הרעבה.
זוכרת כל ספאנק,וכל הצלפה. בין אם ניתנה עם חגורה,או קיין או אפילו ענף של עץ.
זוכרת הכל וזה חסר כל כך בגוף...
חשבתי שאצליח למצוא אחר שיוכל להכאיב לי אבל טעיתי,הזעם שהיה אז,לפניו...בכל פעם שניסו להעיר את הצד המזוכיסטי שלא היה קיים בי,הזעם הזה שוב התעורר.
אז הבנתי שהצד המזוכיסטי שלי,קיים אך ורק מולו...אבל ניסיתי שוב
וגם בפעם השניה,זה נחל אכזבה,כי שוב הזעם התעורר.
ופה כבר לא היה ספק...זה לא משנה מי ינסה להעיר לי את הצד הזה,התגובה תהיה זהה...זעם
אבל מספיק שהוא רק יתקרב למרחק נגיעה,והרעב הזה לכאב ממנו יתעורר שוב.
נ.ב
אמרתי לך שחותמת כזו,רק אחד יכול להשאיר.