פעם שנייה שאני רואה אותה,ופעם שנייה,הנשימה שלי נעתקת בגללה.
יש לה שיער בצבע דם,מתולתל וקופצני. אין לי מושג כמה שיערה ארוך כי היא תמיד אוספת אותו,אבל חלק מהתלתלים מתגנבים לה החוצה. יש לה עיניים בצבע משגע, תכלת ירקרק. היא מגיעה לי אולי לכתף,דקיקת מבנה. לבושה די כמוני. מראה זרוק ופשוט.
ירדתי מהאוטובוס וכמעט התנגשתי בה. הבטתי לתוך פניה ונראה כאילו הזמן עצר מלכת. קרני השמש שיחקו בין גווני עיניה,מתחלפים מירקרק לתכלת ושוב לירקרק. היא הביטה בעיניה המהפנטות ואז חייכה...וכשחייכה אפילו השמש פרצה בין העבים הקודרים לברך אותה. החיוך שלה,בתוך פניה המלאכיות היה מידת שלמות ושם הזמן עצר מלכת. לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי,ושם בין אלפיות השנייה,כבר רכנתי לעברה ונישקתי אותה,אך רק בראשי. אז השנייה חלפה ומבטה שפגש עם מבטי הוחלף במן מבט מובך שגרם לה להסתיר את פניה ממני. חייכתי והמשכתי לחנות,כדי לקנות סיגריות אך כשסובבתי את ראשי,היא שוב נעלמה.
רק רציתי לשאול אותה אם אפשר להתאהב בה.
אולי בפעם הבאה...