גם וגם

רגשות משומשים, לא שמישים, דרוש שיפוץ רציני.

נמסרים עם גוף, וגב שפוף, זה שהיה פעם שלי. 

ואם אתם לא בענין, אני מבין, זה ברור.

האם זה עניין של זמן? ואיפה יש פח מיחזור? 

לאנשים שהם בקבוקים ריקים שעבר זמנם?...

רופא בלי פציינטים הוא רק ד"ר לרפואה

כבאי בלי אש הוא איש משועמם במדי כיבוי אש

מטפל בלי מטופלים יושב בין 4 קירות הקליניקה

שף בלי סועדים הוא מובטל ומתוסכל. 

אז האם כוחו של הרופא הכבאי המטופל והשף הם בעלי הכוח או תלויים במי שזקוק להם? 

שולט/ת בלי נשלט/ת הם בעלי הכוח ? 

הם תלויים במי שתלוי בהם? 

אז מי שולט במי? 

האם שולט/ת יכולה להגיע לדום ספייס בלי שהנשלט/ת יהיו בסאב ספייס? 

בטוחה שכל אחת ואחד ימצאו את התשובה שלהם. 

אני חושבת ששיתוף הפעולה מתחייב כדי להגיע לחוויה המבוקשת. 

אלא אם כן החוויה המבוקשת היא נשלט/ת שאמור/ה רק למלא את הצרכים הבסיסיים של השולט/ת. 

במקרה הזה השולט/ת תלוי/ה לגמרי בנשלט/ת וביכולתיהם לספק את הצרכים שלהם. 

לא מבקרת. רק חושבת בקול. 

כל כך נהנית לקרוא את הבלוגים פה. 

אז מה שלומכן? 

עוד שניה נעלמת שוב. 

הצטברו אצלי ערימות של בגדים נעליים איפור ופאות שאני לא משתמשת אשמח לתרום לעמותה שמסיעת לטרנסיות. 

האם אתן יודעות למי אני יכולה לפנות? 

עם התפתחות זאנר השולטות החדשות ומאז הפרסום הכללי של הב די אס אם, נראה שתפקיד השולטת הוגדר מחדש. השולטת העצלנית, זו שלא מכירה, חוותה, למדה וקראה את התחום. זאת שמחפשת פרנסה, פינוקים ודרכים לשפר את חייה. 

אל מולה מתייצב זאנר נשלטי הטינדר, ללא סטנדרטים, ללא מחשבה וללא עמוד שדרה. כאלו שמתייחסים לתחום כפורנו לייב. אלו שלא מתעמקים, לא מנסים לחוות או לצאת מהדפוסים הקבועים שלהם. 

ופתאום אני מגלה שהניסיון שלי מרתיע שולטות, שההכרות שלי עם עולם הבדסמ מרתיע אותן, שלא רוצות ללמוד ולהתפתח, רוצות לשבת על הספה ושמישהי תקרא להם המלכה. 

איפה הן אותן  שולטות שמתרגשות להחזיק בשוט, שכמהות למתוח את הגבולות, שתחת אדום עושה להן טוב בנשמה, שמוכנות להשקיע בכדי לחוות ולהתרגש, שיש תוכן במילים שלהן, אותן שולטות אמיתיות שיודעות לדרוש ולקבל, שנוטלות חלק אקטיבי בהגשמת הפנטזיות שלהן? 

מעט מאוד יוצא שאני מחברת בין המציאות שלי בעולם לזאת הוירטואלית. 

הפעמים הבודדות קורות כשאני הולכת למסיבה, במצבים שכאלה אני תמיד שמחה לפגוש דמויות אהובות מהכלוב במסיבה.

אז אם אתן יוצאות היום לדאנגן, תנו סימן, אשמח לשלוח לכן חיבוק אמיתי

מקום אותנטי שלי

מקום שלו ומאוזן,

בין היתרונות לחסרונות,

בין הטוב והרע.

בין הגלוי למוסתר

בין שתיקה לדיבור

בין האהבה והשנאה לאפטיות

בין ההוויה לעשיה

בין ההצלחות לכשלונות

בין המותר לאסור

בין השפיות לשיגעון

בין המושלם לחסר

בין היופי לכיעור

בין החיבוק לריחוק.

מצאתי את המקום שמכיל אותי

אני באמצע בין הגם לגם.

משרד הבריאות החליט לפתוח את הברים בדיוק ביומולדת שלי. 

הולכת להרים צייסרים עם ברסי

מכינה את אינפוזיית הבירה שלי. 

אם מעניין אותך לשמוע על גברים שמרגישים כנשים,

אם את סקרנית להכיר אותם, 

אם את אוהבת לראות גברים לבושות כנשים,

את מוזמנת לקבוצת פייסבוק יחודית בה תוכלי לפגוש אותן

https://www.facebook.com/groups/533802120857727/ 

אני גם שם, אני גם פה. 

מוזמנות לשאול. 

אני רואה את הסדרה אהבה ממבט ראשון, משהו שם מאוד לא אמיתי, כולם יפים חכמים ומוצלחים מידי, אבל זה בהחלט מעלה שאלות על היכולת בתוך זוגיות

לסמוך,

להרגיש,

לקחת דברים בקצב אחר,

להישאר בספק,

לתת את הזמן,

להיות מחוץ להגדרות,

להיות סבלנית,

להביא את עצמי,

להסתכל על השניה.

מהו המקום של המשפחה,

לתת אמון,

להיות מחוץ לתחום שלי,

לראות את החוויות שלי בראי ההיסטוריה,

ואת ההסטוריה בראי ההווה,

לראות איך אני משקיעה באחרת

אבל גם בעצמי,

להיות בעולמות של גם וגם,

לראות פנימיות וחיצוניות,

לראות הרבה מורכבויות.

אני רוצה להיות מאוד מקשיבה

ומאוד גלויה

אבל גם להתאים לקצב הנכון,

לדעת לנוח,

לדעת להרגע,

להיות ב to be ולא רק to do.

להנות מהרגע,

להפסיק לחשוב מידי פעם.

ועוד ועוד...

אני מרגישה הצפה של תחושות ותובנות חדשות שאני כל כך רוצה לראות איך תהיה זוגיות אחרי כל התובנות. ואין לי סבלנות לחכות לראות איך דברים יתפתחו, והאם כל זה יביא לשינוי?

ואז אני נזכרת שאני חייבת הרבה סבלנות 🤣

פרודוקס.