גם וגם

אחרי כל הצילומים נכנסתי לישון

תקופת קורונה וזה,

אני לא מצליחה להרדם.

גם אתם?

היא בלונדינית כזאת, 

קצת פולניה,

מאוד מאוד יפה, 

עם חוש הומור של סובלות בחושך, לבד.

צחקנו, שרנו, בישלנו, אכלנו, ניקינו,

התחבקנו, התנשקנו, הזדיינו, ישנו.

דיברנו, חפרנו, קדחנו, לא יכולנו להפסיק.

היא מהממתתת, היא מרגישה כמו הבית של הלב.

חכמה מצחיקה ומרגשת.

בילינו 48 שעות של בידוד משותף, 

זה הרגיש כמו 4 שעות, זה היה מושלם.

מקווה שזה לא ייגמר לעולם. 

פתאום אני יכולה להאמין שאפשר להרגיש טוב.

עוד סגר

דיכאון בדידות ומרמור.

אני לא מאמינה לפוליטיקאים,

לקובעי המדיניות

למקבלי ההחלטות. 

עלק ממשלת חירום

שר בריאות שממשיך לחלק כדורים פסיכיאטרים לילדים כדי שלא יאוננו

ראש ממשלה שימשיך לעשות הכל כדי לא לעזוב את בלפור.

והפטתיות של האיש הגבוה שמוכן להקריב לממשלה של 34 שרים על חשבון הגרעון, שמוכן שליצמן ימשיך לנהל את מערכת הבריאות, כי עלק מצב חירום, כי עלק ישראל לפני הכל. 

אבל האמון, האמון שנשבר הוא לא על עוד פוליטיקאי שקרן שדואג לתחת של עצמו.

האמון שנשבר בי, הוא האמון שיש אנשים טובים בעולם. 

כל יום אני קמה מתוך תקווה שאני אהיה טובה יותר, והעולם יהיה טוב יותר.

כל יום אני מתאכזבת מחדש, ומתמרמרת על המצב.

כל יום נשבר בי עוד קצת מהאמון הזה.

כל יום נהיה קשה יות להרדם, קשה יותר לקום מהמיטה. 

כשאין את האמון באנשים הדיכאון משתלט.

כשאין את האמון הבדידות קיימת גם בין המון אנשים. 

כשאין את האמון ואי אפשר לסמוך על אף אחד, נשאר לך לסמוך רק על עצמך.

כשאת סומכת רק על עצמך, את הכי בודדה בעולם. 

חגיגות האקונומיקה הגיעו הלילה לשיאן. 

כזאת אני. 

נקיונות פסח, אני עושה אחרי ליל הסדר. 

ככה אני.

אז ניקיתי כל הלילה את השרותים והמקלחת.

ובזה סיימתי לנקות את הבית. 

מחר (או שזה היום) אני מנקה את הגינה והמרפסת.

אני כבר שעתיים במיטה ולא נרדמת. 

וזה מוזר.

כי עבדתי כל הלילה,

שתיתי 2 בירות,

ועכשיו אני רואה את אברי גלעד. 

מחכה להרדם. 

פעם תורי ופעם תורך לאהוב. 

על קיר

בעיר

כתב מיואש צעיר

יכול היה להיות יותר פשוט

שתסתגרי איתי בחדר החשוך

עינייה פוצעות

אבל נשארתי שלם.