גם וגם

אהבה

כייף כשהיא קרובה

ממלאת את כל כולך.

לוקחת לך את האוויר

אבל מחזירה לך אותך. 

קשה לשמור ממנה מרחק

קשה לשכוח, קשה להדחיק.

הגעגועים תופסים אותך חזק

ולא נותנים לך מנוח. 

ואהבה שלי,

היא קרובה כל כך,

פחות ממאה מטרים, 

היא חזקה כל כך 

שאני לא יכולה להתנתק. 

אני אוהבת אותה כל כך, לא יכולה כבר,

אני מתגעגעת כל כך, שהלב שלי לא מצליח להתגבר.

אני שבויה בקסמיה,

אני נפעמת מיופיה,

אני רוצה כל כך לחבק אותה

רוצה כל כך לראות אותה.

אבל היא עזבה,

טרקה את הדלת, 

שלחה היא הודעה,

"חבל שהכרתי אותך"

היא צרבה בליבי את הכאב 

מחקה את כל הרגעים היפים

ויתרה על כל מה שהיה

וסגרה את הדלת.

ואני, אני נשארתי לבד, 

מדמיינת כמה טוב היה יכול להיות

אם את הימים האלו היינו עוברות יחד

אם יכולנו להתבודד לנו מהעולם

בדיוק כמו שחלמתי כל השנה האחרונה.

היה יכול להיות מושלם ולהתגשם.

להפוך את הבדידות מכואבת למושלמת.

יודעת שלחם אחד במקפיא מספיק לשבוע

קונה מלא טורטיות, כי מי צריכה לחם מהמקפיא

מנקה את הבית בפסח כי יש חופש

לא מנקה חלונות לפני חג שבועות

מכינה מלא קוסקוס, כי למי יש כוח לבשל תוך כדי נקיונות

לא אוכלת מצות, הצנרת לא עומדת בהשלכות של זה

נמנעת מללכת לליל סדר ארוך ומתיש

הולכת לחגוג ליל סדר אלטרנטיבי

מביאה את היין איתה, כי יין זול עולה בכאבי ראש בבוקר

קונה גם וודקה ובירה לכל השבוע, כמה יין אפשר לשתות?

חג כשר ושמח 

❤

חוזרת אחורה 10 שנים,

זה רק אני וההפרעות.

האם באמת השתנתי ? 

אני במיטה ואביב גפן ברקע,

זה רק אור הירח? 

או שבאמת נהיה פה חשוך? 

זה סוף העולם? 

או רק העולם שהכרנו

הפסקנו לחלום, לקוות?

ילד סינטטי כבוי מול מסך שדולק,

אם מתים היו יכולים לדבר, מה היית אומר? 

היית זועק לכולם תסתכלו זהו סוף העולם. 

אין זמן תחת השמש, אין זמן לחכות.

מפחד מהמפגש, עם מישהו לא ידוע. 

כמה טעויות עשיתי, בדרך לאכזבה. 

כלפי חוץ אני מאוד אוהבת אנשים,

אבל תכלס, אנשים מפחידים אותי.

אני מוצאת את עצמי מקשיבה, מבינה ומצחיקה אותם,

אבל בתוך תוכי אני רק מקווה שהם לא יפגעו בי. 

אז אני מתרחקת, שומרת על עצמי מאכזבות וציפיות. 

לא מתקשרת, לא יוצרת קשרים, מפחדת להיפגע.

מעדיפה להישאר במקומות בהם אני בשליטה,

לא תלויה באחרים, לא חולקת איתם, אטומה. 

אז אני נשארת עם עצמי, שמורה, שמורה מידי.

בלי פחדים, בלי פגיעות ובלי אכזבות. 

משכנעת את עצמי שאני לא צריכה כלום.

להצטרך זה מפחיד.

אני משוכנעת שלהתקרב זה להיפגע.

אז אני לא מתקרבת.

מאמינה שהכי טוב זה לא להאמין לאף אחד

ככה אני לא מופתעת או מאוכזבת מכלום. 

יודעת שאני טובה בלעשות דברים ולתקן אותם.

אני לא טובה בלהרגיש. 

ועכשיו לבד בבית, אני לא מצליחה לברוח לעשיה.,

עכשיו לבד בבית לא מצליחה להדחיק רגשות. 

עכשיו כשבא החופש ואני תלויה בחוסר אנשים אחרים,

אני כל כך מפחדת לפגוש את עצמי, רגישה נזקקת וצריכה.

עכשיו כשאני צריכה לחיות את החיים שלי לעצמי

אני כל כך לא רוצה אותם בכלל.

זה היה עצוב.

בדיוק כמו שתכננתי, 

זה לא החג הראשון שאני עושה לבד.

כאב לי, כאב לי מאוד,

רציתי לבכות,

אבל אני לא כזאת שבוכה, אולי מתבכיינת פה.

כאב אבל עבר,

כאב אבל זה המחיר של הבחירות שלי,

ואני גאה בהם מאוד. 

יצאתי בשאלה לפני 11 שנה, 

לא יכולתי להישאר שם, 

הייתי מוכנה לשלם כל מחיר רק לא להישאר שם. 

השארתי את המשפחה והחברים מאחור, 

השארתי את כל מה שעבדתי עליו 20 שנה,

השארתי את כל מה שאני יודעת ויצאתי לעולם חדש.

ילדתי את עצמי מחדש,

כל דבר שהצלחתי או נכשלתי בו היה שלי,

כל מה שעשיתי הוא שלי ובאחריותי בלבד.

היום אני בוחרת כל בוקר מחדש מה נכון וטוב לי. 

11 שנים שלא התחרטתי אפילו לא לשניה,

אני אוהבת את המקומות שהגעתי אליהם.

גם היום כשהבדידות שורפת לי את הלב, 

אני מורידה את הראש בהכנעה,

יודעת שזה המחיר שאני משלמת על החירות שלי.

חג חירות שמח לכן. 

❤

לאט לאט הקורונה מרחיקה אותנו.

יום אחרי יום ההתרחקות בלתי נמנעת.

לאט לאט הטלפונים מתמעטים.

יום אחרי יום ההתכנסות מתגברת.

כבר לא רואים את הפנים,

כבר לא עושים תוכניות הלאה,

חברים נכנסים לבידוד,

אנשים עסוקים בניר טואלט ואלכוג'ל,

בא לי לצעוק שלבד לי. 

אני רוצה לחבק את האנושות כולה. 

בא לי לנשק את שפתיה.

וגם אני מתכנסת לי.

מטפסת על קירות וצובעת יפה שלא יראו,

מחייכת ומצחיקה ביום,

רוצה לבכות בלילה,

מתגעגעת לימים אחרים,

שוקעת בימים אלו

מכירות מסיבות זום שקורות בשבוע הקרוב? 

אשמח לדעת ולהשתתף. 

מיום רביעי עד יום שישי כולנו הולכים להיות בסגר. 

אני הולכת להיות ביחידת דיור שלי. 

מזמינה לבלות איתי את ליל הסדר בבילויים בדסמים נבחרים. 

בתפריט: 

אוכל מושקע במיוחד.

בר אלכוהול מושקע. 

משחקים בדסמים.

ועוד...

הנאה מובטחת למתאימות. 

אם גם לך נמאס להיות לבד,

אם את גם רוצה לראות פנים אנושיות,

אם גם את רוצה להפסיק להיות לבד, 

אני פה איתך.

מוזמנת לשלוח לי הודעה בפרטי

בימים האחרונים אני מתלבטת

אבל לאט לאט מתחזקת אצלי התובנה, 

אני לא בטוחה שתאהבו את מה שאכתוב כאן

אבל זהו, אני לא יכולה יותר

מעדיפה לחלות בקורונה מאשר להמשיך את הריחוק. 

נכון, זה לא חוקי, נכון, אני מודעת להשלכות.

נכון שאני יכולה להדבק, להדביק, לחלות, לגסוס ולמות. 

אבל זהו אני לא יכולה יותר!

אני צריכה את החיבוק, את המגע, את הפנים אל פנים.

לשבת עם מישהי עם בירה וסיגריה ולצחוק, לבכות, לדבר או לשתוק.

אני לא לא ישנה נורמאלי, קמה וישנה לסירוגין.

הגוף כואב מישיבה על הכסא, העיניים שורפות מעבודה על המחשב.

הנפש החזיקה על אדי הדלק האחרונים, הבדידות הודחקה בכל הכוח.

אבל זהו, אני לא יכולה יותר.

עדיף לחלות בקורונה מלחלות במחלת הבדידות.