מה בסך הכל רציתי? חיבוק? נשיקה? מילה טובה?
וכמה אני מוכנה לתת בשביל זה? הכל!
העיקר שתתכוון לזה, העיקר שזה יבוא מבפנים, אני לא רוצה את הזיוף ואת הצביעות, וגם אני שחקנית ויכולה להעמיד פנים שאיכפת לי ממישהו למרות שהוא לא מעניין לי את השחלה הימנית. נראה לך שאני לא יודעת כמה זה קל לחייך ולהתעניין, לשאול על דברים שאני זוכרת משיחות קודמות למרות שהם כל כך לא מעניינים אותי?
אבל אני לא מוצאת את זה נכון או הוגן, אני לא חושבת שזה יעשה למישהו טוב אם אני אעמיד פנים שאני חברה שלו, בסופו של דבר כשהוא באמת יצטרך אותי אני הרי לא אהיה שם בשבילו. אז למה נראה לכם שאני רוצה שתעמידו פנים שאיכפת לכם ממני אם זה לא נכון?
כן - אני זונת צומי. וכן - אני בעלת הערכה עצמית נמוכה שמחפשת כל הזמן את החיזוקים מהסביבה שלה. אבל אם הם לא אמיתיים הם לא שווים כלום.
אז למה לכל הרוחות שתגיד לי שאתה אוהב אוהב אותי אם זה לא אמיתי? אם הדרך היחידה שאתה אומר את זה היא בחושך בעוד אתה מתחבא מתחת לשמיכה?
כשאני אוהבת מישהו אני אומר לו את זה בעודי מסתכלת לו בעיניים ומחזיקה לו את היד, שירגיש ויראה כמה זה אמיתי, שידע שאלו דברים שבאים מתוך הלב שלי. אני לא אתחבא בין הצללים ואלחש לו את זה פן חס וחלילה עוד מישהו ישמע!
לא זה מה שרציתי לכתוב, אבל משום מה כל מה שאני כותבת בזמן האחרון חוזר אליו. וזה לא שחסרות לי אופציות - כיבינימט, עם כל הערכה העצמית הנמוכה אני עדיין יודעת שאני שווה. אני נראית טוב ויש לי אופי מדהים, זה שאני מטורפת זה דבר אחר, זה הקושי בהתמודד איתי, אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי יבוא הקריז. אבל אני יודעת להחביא אותו טוב. מסכה טובה זה אחד הדברים הראשונים שלמדתי לבנות. ורק אלה שבאמת ובתמים קרובים אליי (ויש רק שלושה אנשים כאלה נראה לי) עלולים לחזות בהתפרצות מלאה. אז אם אני יכולה לשים את המסכה כל כך טוב, ואף אחד שפוגש אותי לא באמת יכול לדעת מה מתרחש בפנים, למה עדיין אני לבד?
זה בטוח בגלל שאני לא באמת נותנת לאף אחד להתקרב ורוצה רק את הלא מושג, זה שלעולם לא יתקרב אלי מספיק כדי לדעת מי אני. אני כל כך מפחדת שאנשים יגלו אותי באמת שאני פשוט לא נותנת להם את האופצייה הזאת. וכשאתה בא ושואל אותי למה אני חושבת שאני כל כך אסון, מה אני יכולה להגיד? אני הרי לא רוצה שתדע כי זה ירחיק אותך ממני, ומצד שני אני לא באמת יכולה לבוא ולהגיד על עצמי שאני לא כזאת, זה יהיה שקר. כל החיים שלי מול העולם הם שקר, לפחות תנו להתלונן על כך בשקט. לא רוצה שתדע איך לפעמים מרוב עצבים אני עלולה לשבור דברים, בלי התחשבות במי שמסביבי, ובלי איכפתיות לערך שלהם (ברור שכשאני ארגע אני ארגיש על כך רע, וברור שאני אחליף כל מה שניתן להחלפה), אני לא רוצה שתראה איך אני מאבד את יכולה השליטה ויושבת בפינה רועדת עם הסכין ביד, חורטת על עצמי מילות שנאה. אני כבר לא בת 16, אף אחד לא יכול לגיד לי שזה תקופת ההתבגרות ושאני מנסה לתפוס צומי. אף אחד לא יכול להבין כמה אני שונאת את עצמי שאני לא מצליחה לשלוט בזה. אף אחד לא יכול להבין כמה אני רוצה למות, אבל לא יכולה כי זה יכאיב לאנשים אחרים, וכי כל הזמן מרביצים לי לראש שזה לא הפתרון. ואף אחד לא יכול להבין שאני יודעת את זה, ורוב הזמן אני גם מצליחה להרגיש את זה, אבל לפעמים, אני מאבדת את עצמי בתוך כל הקולות. ואלה שצועקים לי מפנים כמה אני לא שווה, וכמה הכל מיותר, וכמה צריך להפסיק כבר, וכמה את גורמת כאב לאחרים, ותראי מה את עושה... שוב ליכלת את המקלחת עם הדם שלך, כדאי שתנקי מהר, לפני שמישהו יגלה והוא עוד עלול להילחץ ואז שוב את תעשי נזקים לאחרים עם השטויות שלך.
לפני 13 שנים. 30 באוגוסט 2011 בשעה 21:11