שש שנים עברו והכאב לא עומעם. שש שנים ואני עדיין כועסת עלייך. איך עזבת ככה, בלי להגיד מילה, בלי לתת לאף אחד לעזור לך. עד היום אף אחד לא בטוח מאיפה זה בא לך, לא ראינו את זה בא, לא החברים ולא המשפחה. פשוט באמצע הלילה שיחררת את הירייה הזאת שקטעה אותך ומאז אנחנו יכולים רק לתהות ולנסות להבין מה הביא אותך לכך. כל הפעמים שדיברנו, כל הפעמים שצחקת עלי על כך שאני דכאונית, וניסית לגרום לי להבין שמוות הוא לא הפתרון, ואתה הלכת ועשית את זה בעצמך. השארת אחרייך משפחה כואבת, השארת מאחור חברים שלא מבינים, השארת מאחור כל כך הרבה, חיים שלמים שלא מומשו ופוטנציאל שהלך לעולמים.
היום לפני שש שנים אחיך מצא אותך בחדר עם הרובה שהוא הביא מהטירונות, ועל כל מי שנשאר מאחור הוטל לנקות את הבלאגן שיצרת.
דרור - אם אתה שם, אם אי פעם תוכל לשמוע משהו ממה שיש לי להגיד לך, אל תענה על השאלה של למה, זה כבר לא ממש חשוב, גם כבר לא משנה אם אתה בסדר או לא כי אתה פשוט כבר לא. רק תשמע את שתי המילים האלה שיש לי להגיד לך, אלה שאני כל שנה כבר שש שנים צועקת מעל הקבר שלך, שתי המילים שכנראה עם כל האהבה שיש בי אלייך ועם כל מה שעבר, לעולם לא יוכלו יותר להיפרד ממך. אני לא סולחת לך, ואלה שתי המילים הכי חזקות שנותרו בי עבורך.
אגואיסט פחדן!
לפני 13 שנים. 23 בספטמבר 2011 בשעה 18:25
