יום כיפור הדגיש לי עד כמה נהייתי בודדה ברגע שחזרתי לגור עם אמא.
לפני עשר שנים התחיל המנהג של מסיבות יום כיפור. כל מי שרק רצה בא להתנחל אצלי והייתי יושבים לראות סרטים או משחקים, תוך ליווי של בירות ברקע וחטיפים, ופיצות לתנור. ובכלל מעבירים את יום כיפור בכייף. אבל השנה, פעם ראשונה מזה עשר שנים שאני מעבירה את הכיפור לבד.
הבדידות שלי זה לא תהליך שקרה בין לילה, זה המעבר חזרה צפונה בזמן שכל מי שגר בעבר בצפון כבר עבר למרכז. זה המריבה עם החברה הכי טובה שעדיין לא מדברת איתי, ושגררה בעיקבותיה גם את החבר הכי טוב השני, כי הוא היה חבר שלה קודם, ועד כמה שהוא אומר שהוא לא בוחר צדדים העובדות בשטח מדברות בפני עצמן ומהחיים שלי הוא לאט לאט נעלם.
וככה באטיות התרחקתי מכל העולם של חברים שהיה לי פעם, רק בגלל שאני פתאום גרה רחוק. כבר לא מזמינים אותי לצאת, כבר לא מספרים לי על מסיבות, ואפילו למשחקים כבר בקושי מזמינים אותי.
קיוויתי שהרשיון שהוצאתי יתקן את כל הבעיות האלו, אבל עד שייגמר המלווה כבר לא יהיה לי לאן לנסוע. וגם אם כן, תמיד צריך לחשוב גם על יוקר הדלק ועל כן שוב, לא תמיד אני אוכל להגיע.
אני שונאת את העיר שאני גרה בה. תמיד שנאתי אותה, אין פה אנשים שאני יכולה להסתדר איתם. איך גיקית כמוני יכולה למצוא עצמה בעיר של ערסים? וכל המעט גיקים שהיו פה בעבר ברחו ברגע שיכלו. אני תקועה פה. ואני שונאת את זה, זה המקור לכל הדיכאונות שלי! זה מה שהורג אותי לאט לאט מבפנים! אני צריכה אנשים, אני צריכה חברה, אני לא יכולה להישאר לבד. אני צריכה לצאת, לראות אנשים, לראות פרצופים ששמחים לראות אותי ומחייכים אלי חזרה. אני שונאת את הבדידות הזאת!
הבן אדם היחיד שראיתי בשבועיים האחרונים היה "עיניים כחולות", שאני חולה לו על התחת, אבל לראות אותו לכמה שעות לא מספק את הצרכים החברתיים שלי.
לפני זה הייתי שבוע אצל חברה שהייתחסה אלי כמו אל הבייביסיטר שלה.
ולפני כן לא התראיתי עם אף אחד חוץ ממנו במשך חודש וחצי!!
אני שונאת את העיר הזאת ואני שונאת להיות תקועה פה!
אני מקווה שבאייקון אני אוכל למלא קצת מצברים, למרות שזה בטח רק ידחוף לי לפרצוף את כל האנשים שמדברים איתי רק כשאני שם וזה נוח להם, ואז שוכחים אותי כשאני נרקבת לאיטי בסוף העולם.
לפני 13 שנים. 8 באוקטובר 2011 בשעה 8:59
