אי שפיות

לא יכולתי להשאיר את זה ככה.
קמתי בבוקר והרמתי לו צלצול. ביקשתי להיפגש איתו והוא אמר שאין בעיה.
התארגנתי ונסעתי. נפגשנו לארוחת צהריים. התנצלתי שזה יצא ככה. הסברתי לו מה אני מרגישה בעוד הוא יושב שם ושותק, מביט בי בעיניים כביכול אדישות, רק שיכולתי לראות את האדמומיות שנובעת מבכי ממושך מרחפת עליהן. אפילו דימעה קטנה שנצנצה מזווית העין. אבל לא אמרתי כלום, כי בנים אינם בוכים.
שפכתי את הלב, לא סיננתי והסברתי בדיוק מה אני מרגישה ומה עובר לי בראש ובלב. והוא המשיך לשתוק. במבט של לא כך כך מבין בשביל מה אני אומרת לו את כל זה אם כבר החלטתי שזהו.
ואז עשיתי את מה שהבטחתי לעצמי לא לעשות, לא יודעת מה עבר לי בראש, אני רק יודעת שלא יכולתי לאבד אותו בלי להילחם על צ'אנס וצ'אנס. הצעתי מונוגמיה, הוא שתק. אחרי שתיקה מעיקה וממושכת הוא אמר שהוא יחשוב על זה, וטרח לציין שהוא חושש שגם אם יסכים בסופו של דבר יבגוד בי ואז הוא יאבד אותי לגמרי. ציינתי בפחד מה, שכרגע גם ככה אנחנו מאבדים אחד את השני. שוב שתיקה.
אכלנו את ארוחת הצהריים, אכלתי בלי תאבון, בכלל לא שמתי לב מה אני אוכלת, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך אני מתקנת את הטעות הזאת.
ניסינו לדבר על דברים אחרים, איכשהו הנושא תמיד חזר. כאשר אני בעיקר מדברת, מנסה למשוך ממנו איזושהי תגובה. הוא המשיך לשתוק.
באיזשהו שלב הלכתי לשירותים, כשחזרתי הוא ניגב את עיניו, למה הוא מסתיר את מה שהוא מרגיש ממני... למה הוא רוצה שאני אחשוב שהוא אדיש לכל הנושא.
סיימנו את הארוחה, יצאנו לסיגריה, שוב שתיקה. כבר לא נישאר לי מה להגיד, אבל הצורך שלי להמשיך ולהילחם גורם לי לחזור שוב ושוב על אותם דברים והוא מחזיק לי את היד ושותק.
הוא חיבק אותי, אני מנשקת אותו, מנשקת ומתחילה לבכות, מרגישה כאילו זו הפעם האחרונה שאחוש בשפתיו על שלי. הוא מבקש ממני לא לצאת למסקנות, הוא צריך זמן לחשוב, אני זוקרת לאוויר שאני כבר יודעת את התשובה, הוא אומר שזה לא אפשרי כי הוא בעצמו עוד לא יודע אותה. אנחנו נפרדים בחיבוק.

מגיעה הבייתה בדוך למיטה, לא יוצאת משם עד שהחתול מתקשר אליי בשש בערב ואומר לי שגם הוא לא מדבר איתו יותר. אני מנסה להבין למה, נמאס לו מהאדישות של מר בחור. אותה אדישות שאני יודעת שהוא מנסה להקרין גם אם היא לא נכונה. אני מנסה לגשר, ללא הצלחה. אולי אני טועה ורק דמיינתי את הכל, אולי הוא באמת אדיש ורק הצורך הנואש שלי בתגובה גרם לי לראות את כל הדברים האלה שלא היו שם?

שעתיים אחר כך אני מדברת בפייסבוק עם חברים, מתקשה להחזיק בפנים את המצב רוח הרע שלי. חבר משותף משכנע אותי לספר לו, אני מספרת, הוא אומר שעכשיו הוא מבין למה מר בחור היה כל כך נסער אתמול. אז אולי אני לא מדמיינת?

שונאת להיות בסימן שאלה, זה הזמן הכי נורא, כשאתה לא יודע אם לכאן או לשם, במיוחד כשכל תחושת הבטן שלך אומרת לך שזה לא ייגמר כמו שחלמת.

הגרוע ביותר הוא שאני לא יודעת אם אני מתחרטת או לא. מצד אחד לא יכולתי להמשיך ככה. מצד שני הפחד לאבד אותו יותר גרוע.