אי שפיות

אחרי יומיים וחצי של בכי ללא הפסקה, עם שינה מרובה לצורך שיכוח כאבים עזרתי אומץ והרמתי למר בחור צלצול.
את התשובה שלו כבר ידעתי, או לפחות כך חשבתי, ובעיקר רציתי לשמוע שהוא בסדר, שנאתי את עצמי על שפגעתי בו.
"היי"
"היי
"מה שלומך?"
"בסדר גמור, ושלומך?" - אאוץ'... אתה לא אמור להיות כואב כי חברה שלך נפרדה ממך?
"יהיה טוב, אוקיי.. טוב אז אני לא אפריע לך, רק רציתי לשמוע שאתה בסדר, דאגתי"
"למה דאגת?"
"כי... אני אוהבת אותך ולא רוצה שיהיה לך רע" - מרגישה כל כך פתאטית, הוא בסדר גמור ואני אוכלת את עצמי מבפנים.
"טוב אז כמו שאמרתי, אני לא רוצה להפריע לך.."
"תפריעי! אם לא אני אפריע לך!.
תקשיבי, דיברתי עם מ', אמרתי לו יפה שלום..." -שוק טוטאלי, לא ממש מבינה על מה הוא מדבר.
... הוא קיבל את זה די טוב, אז תסכימי עדיין לקבל אותי, אני רוצה להיות איתך במונוגמיה" - הלם מוחלט
"אתה רציני?"
"אני לא מתלוצץ על דברים כאלה" - בטון מאוד רציני.
"אני בשוק, כבר הייתי בטוחה שתגיד לא."
"תראי אני אוהב אותך, ואצלי הסדר עדיפויות הולך לפי האהבה, ואם זה במונוגמיה אז מונוגמיה..." - עדיין בהלם.
".. אז אפשר להציע לך חברות?"
בחיוך מאוזן לאוזן - "בטח שאפשר"
"ואת תקבלי את ההצעה שלי?"
"קיבלתי כבר מזמן"


אין מאושרת ממני כרגע - אני לא מאבדת אותו, הוא שלי, באמת שלי!
למרות הכל הוא בחר בי!
עוד לא ברור לי למה... אבל הוא בחר בי!