אז הפסיכי שלי אומרת שתחושת הלבד שרודפת אחרי בכל מקום זה בגלל שלא חיבקו אותי כילדה.
קצת מכעיסה אותי הפסיכי הזאת האמת, אני לא חושבת שזה נכון לזרוק את כל הבעיות שאי פעם היו לי בחיים על ההתנהלות של ההורים שלי, בכלל אני לא חושבת שתאוריית "ההורים אשמים בכל" היא מוצדקת ונכונה. עם כל הכבוד, אני כבר גורה בוגרת ועברתי כבר רבע חיים לפחות, יש עוד גורמים בחיי מלבד ההורים שלי.
אבל כל פסיכי והתאוריות שלו.
_________________________________________________________
שוב שלום, שוב מציצה מבעד לפרגוד, מרגש פה, מסקרן פה, מעניין פה.
אני לומדת את השורות ומתכוננת לתפקיד שאני כל כך מתרגשת לקראתו, אבל נראה שהשחקן הראשי מתעכב בבואו.
איך אומרים לבן הזוג המושלם שהמושלמות שלו מתחילה קצת לעייף?
איך מבקשים ממנו לחדש?
בטח כולם מכירים את זה... יש שיגרה, הכל נפלא ומושלם ומדהים, וזה ממשיך ככה... עוד יום, ועוד יום עוד שבוע ועוד חודש וחוזר חלילה.
זה לא שזה לא טוב, וזה לא שזה נעים ומרגש, אבל.... (ופה אני נזכרת בפרסומת סופר ישנה של מעדנות - "רפי, תחדש לי") אני רוצה משהו חדש.
שוב חונק, שוב מצליף, שוב מבעיר לי את הישבן עם הצלפות... ושוב זה לא שאני לא נהנית, אבל אני כבר יכולה לראות את זה בא מקילומטרים.
והאם זו לא שיא החוצפה לבוא לאותו דומיננטי יקר שלי, לאותו מעניש רב כוח ולהגיד לו שהעונשים שלו כבר לא ממש מרתיעים....
פה אבל לא פה. רוצה ולא רוצה. מתה עליו, אבל מחפשת ריגוש.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------
לחץ מטורף עובר עלי בתקופה האחרונה, העבודה נערמת להרים חדשים.
ואני לא נקבה ששורדת טוב במקרי לחץ, זה משפיע עליי, בצורה פיזית אפילו. כל הסופ"ש ישבתי עם חצי גוף משותק מכאבים, פריחת מלבלבת על כל זרועותיי, וגרוני נפוח וחנוק.
עול הלחץ יושב על ריאותיי ומשתק אותי, מה שכמובן גורם ללחץ נוסף מהפחד שאני לא אספיק כלום בזמן ועל כן כל התהליך חוזר חלילה - צריכה לפרוק, צריכה שיפרקו אותי. צריכה שאותו בחור מושלם ייקח אותי וישחרר אותי מהמחשבות, אפילו רק לשעה כדי שאוכל לאפס את עצמי חזרה למצב רגיעה - וכך אנחנו שוב חוזרים לנושא מלמעלה אבל הרי התחלנו פסקה חדשה....
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
התגעגעתי לכתיבה, היא סוג של פורקן, זה היה חסר לי. השקעתי יותר מידיי בסובב ושכחתי שלמטה למטה נמצאת גם אני. וגם היא או אני או כולן צריכות בעצם את המקום הזה של להוציא. אז אני מוציאה ושופכת, גם אם אף אחד לא שם בעצם לתפוס את מה שיוצא. העיקר שיזרום החוצה.
מאגרים של רגשות, חולשות, אהבות, פחדים, פנטזיות ורצונות ייצאו ממני וישאירו מקום למה שבאמת חשוב - לעצמי. ואם אהיה שלמה אולי יום אחד לא ארגיש כל כך לבד.
לפני 12 שנים. 30 ביולי 2012 בשעה 10:26
