אתה יושב לך שם עם חברים, עונה לי לאסמסים בין בירה אחת לשניה.
אני יושבת פה על הספה, צופה במרקע וחושבת עלייך.
אני רוצה לכתוב לך שאני זקוקה לך, אבל נמנעת. איך תקבל את התלותיות הזאת שלי בך?
כעסת עלי שלשום שאני תמיד דוחפת אותנו לעשות דברים שאתה רוצה לעשות ואף פעם לא מבקשת לעצמי, אבל מה עוד יש לי לבקש חוץ מזמן נוסף לצידך?
הייתי רוצה ללכת לישון כל לילה בזרועותייך, אף פעם לא לחדול. ובבוקר לקום ולהגיש לך את הקפה, לזחול חזרה למיטה בעוד הריח שלך עדיין על הכר ואני יכולה להסניף אותו בעוד אתה עוזב לעבודה.
אני רוצה לבשל לך, לכבס לך, לנקות ולסדר, אני רוצה לטפל בך ולשמור עלייך. ולא כמו שאתה רואה את זה, לא להפוך לאמא שלך, כי אם לבת זוג אמיתית כזאת שהיא לפעמים אימהית ולפעמים מאהבת, לפעמים הילדה ולפעמים השומרת.
למה אתה כל כך חסר לי כל הזמן?
אני מנסה להבין בעצמי את הצורך הזה להיות לצידך ללא הפסקה. כי אני לא כזאת, לא בדרך כלל, לא לפנייך. אני אוהבת את הפרטיות שלי בצורה פנאטית, אני צריכה את הזמן שלי לבדי ואים אין לי את זה אני אתחרפן על כל העולם. אבל אתה... אתה חסר לי, בכל דקה ודקה, בכל רגע שעובר בלעדייך אני מרגישה לא שלמה, חסרה, אבודה וחצויה. הגוף שלי לא שקט כאין לו את האפשרות להתחכך בך, גם אם לשניונת. הנשמה שלי מיוסרת כאשר אין לעיני אפשרות לצפות בך ולשאוב את מהותך לתוכי.
תמיד חשבתי שצירוף המילים "האהבה כואבת" מתייחס לכאב שמגיע בסיום הקשר.
בזכותך אני מבינה שזה בעצם מתייחס לכאב התמידי כאשר אתה לא לצידי.