פעם בכמה חודשים אני שוב נכנסת לסטרס הזה של לגור בחור שבסוף העולם.
זה קורה בעיקר כאשר אני צריכה להתחלק ברכב ומוגבלת ע"י תחבורה ציבורית, כך שכל האמצעים הכשרים לבריחה מהמקום המזוויע הזה כושלים ואני נשארת תקועה וחנוקה.
היום זה קרה. והקלאסטרופוביה המנטלית שלי פרצה בכיעורה.
התקשרתי אליו, בוכה ומיילת, על כמה אני שונאת את העיר הזאת. על כמה אני מרגישה חנוקה ורק בא לי לברוח מפה. על כמה נמאס לי ואין לי כוח וכמה קשה לי שאין לי שום פתרון בנושא.
האינסטינקט הראשוני שלו היה כמובן לנסות ולפתור את הבעיה. הוא לא יכול, וההצעות שלו רק הבהירו לי כמה זה לא אפשרי מבחינתי לפתור את המצב המחורבן הזה.
ביקשתי שיפסיק - הוא הפסיק ושאל איך הוא כן יכול לעזור. אמרתי לו שאני צריכה שיבוא לחבק אותי ולהרגיע.
אבל האירוניה - בגלל שאני גרה כל כך רחוק הוא לא יכול להגיע ובמקום זה הוא נתן לי עוד סיבה למה אני מרגישה כל כך רע עם המקום הזה שאני נמצאת בו.
אני יודעת שזה אנוכי מצידי לרצות זאת, אבל רק פעם אחת הייתי רוצה שכשאני צריכה אותו הוא באמת יבוא ולא יסתפק בנסיונות עזרה מרחוק. כי זה לא עוזר, לא באמת, אפילו לא בקצת. רק גורם לי להרגיש עוד יותר מרוחקת וכלואה.
ןאני כל כך שונאת להיות פה!
אני שונאת את זה שהחיים שלי על הולד כי אני רחוקה מכל החברים שלי. אני שונאת את זה שאני תלויה באחרים כדי לחיות. ואני שונאת את זה שגם כשאני ממש צריכה אותו המרחק יותר משנה מהצורך שלי.
וכן מדובר בארבעים דקות נסיעה, זה רחוק, אבל בשבילו הייתי עכשיו מחרימה לאמא שלי את הרכב, כי אם הוא היה צריך אותי הייתי נוסעת גם עד אילת.