בגיל 15 התפרצה אצלי מניה דיפרסיה. ובעקבות נסיונות אובדניים כאלה ואחרים הגעתי לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. את כל שנות ההתבגרות שלי ביליתי סגורה. תחת נסיויים כאלה ואחרים של רופאים למצא עבורי את האיזון התרופתי שיחזיר לי את השליטה ברגשות שלי ובדרכים שהם באים לידי ביטוי. בגיל 19 שחררו אותי, הסיבות לכך רבות, אבל המרכזית בהן הייתה שהגעתי לגיל שבו צריך או לשחרר או להעביר למחלקת מבוגרים ולדעת המטפלת שלי (שגם בדיוק סיימה את עבודתה במוסד) הדבר רק יגריע ממצבי.
העבירו אותי להוסטל - בית לפגועי נפש שאמור להיות מעבר בין בית החולים והחיים העצמאיים. שלושה חודשים בדיוק שרדתי במקום ההוא עד שחלה שוב הדרדרות במצבי.
ההדרדרות גרמה לכך שהיו צריכים לאשפז אותי שוב. אבל הפעם זה היה במחלקת מבוגרים. זה היה השלב שהעיר אותי.
חמישה ימים במחלקה הזאת גרמו לי להתעורר, פתאום הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולהפיל את האחריות למצבי הנפשי על אחרים, אני לא יכולה לסמוך על כדורי קסם ועל רופאים שיעזרו לי לשלוט במצבי הרוח. אני חייבת לקחת את המושכות לידיים שלי. אני חייבת ללמוד להשתלט על חיי.
אחרי חמישה ימים נגשתי לרופא שטיפל בי ודרשתי ממנו להשתחרר, מכיוון שבסופו של דבר אני זאת שחתמה על אישור אישפוז הוא היה חייב להענות לבקשתי.
עזבתי את הבית, עברתי לגור אצל חברים בתל אביב והפסקתי עם הכדורים. לקחת לי בדיוק יום עד שמצאתי עבודה ופחות מחודש למצא דירה שאני יכולה להרשות לעצמי ולעבור אליה.
אז נכון זו הייתה דירת חדר מצוקמקת, אבל סוף סוף אני הייתי אדון לגורלי, ואף אחד לא יכל להגיד לי מה לעשות ואיזה כדורים לקחת.
במהלך השנה הראשונה היה לי מאוד קשה. המחסור בכדורים התחיל לת אותותיו והיציאה מתוך הערפול המוחי שאפף אותי מגיל 15 הייתה פשוט הלם. אבל עמדתי בהחלטתי ולא אפשרתי לעצמי להשבר. כל פעם שהייתי קרובה אל הסוף הזכרתי לעצמי שזה בידיים שלי ואני חייבת להשאר בשליטה על הרגשות שלי.
עם הזמן השליטה הזאת הפכה לטבע שני, מצב שממנו אין לי יכולת להתנער. הצורך לשמור על עצמי, לשמור מפני עצמי, הצורך הזה מחייב ממני להשאר תמיד בהכרה מלאה לעצמי ולסובב אותי. הצורך הזה בסופו של דבר מעייף אותי.
אחרי חמש שנים שבהן אימנתי את עצמי להיות מודעת ולשים לב לכל פרט קטן במצבי הרוח שלי, להיות מוכנה לכל שינוי, גם העדין ביותר. אחרי חמש שנים כאלה הבנתי מה המחיר שנדרש ממני על כך. הצורך בשליטה יומיומית מנעה ממני את היכולת לפרוק באמת, מנעה ממני את הזכות לנוח. מנעה ממני את האפשרות באמת לחוות משהו בצורה אמיתית ללא הצורך התמידי בניתוח המצב, אלה פשוט להנות.
מתוך ההבנה הזאת ומתוך עוד הבנות שצמחו במקביל, אבל אני לא אכנס אליהן כרגע התחלתי לחפש את השחרור. כאשר הקו שהנחה אותי הוא שאני לא יכולה להשתחרר באמת אם אין מי שישמור עלי מלפול.
וכך יצא שהגעתי לעולם היפה הזה. העולם שיש מי שמוכן לשמור עלי בזמן שאני משחררת את כל המעצורים שבניתי במהלך חיי. שייקח ממני את השליטה וייתן לי להתפרק גם אם זה רק לכמה שעות בודדות. אבל השעות האלו ייתנו לי את הכוח והמנוחה על מנת שאוכל להמשיך ולשמור על הרגשות שלי בשליטה.
