כרגיל לאחר השיחה עם המטפל שמחדד ומחטט ולא נותן לי לברוח....
וכל שאלה שלו במודע או שלא מעלה עוד פצע מדמם ועוד הבנה ותובנה....
"מה קרה במרץ 2009 שגרם לך להבין שזהו איאפשר להמשיך ככה את חייבת עזרה (נפשית)"
וואלה
האמת לא יודעת למה דווקא אז?
משבר גיל הארבעים?
ההבנה הפתאומית שהאפרוח נידחק לפינה?
שהנסיכה מושפעת ממה שקורה?
הזוגיות נפגעת?
מעמידה אותו לפני כולם?
מקריבה את כל המשפחה כולל את עצמי בגלל?
תחושת הרצון ללכת ללא חזרה ? (כן אובדנות)
הפחד ממה יקרה אם אכן אני יתמוטט? מי יחזיק את הבית נפשית?
האיבוד שליטה לחלוטין על מה שקורה?
העייפות?
וואו כמה תשובות
אבל אחת לא אמרתי וברור לי שיש בתשובה הזו הרבה:
הרי כה פחדתי שתהיה לי ילדה...
כה פחדתי מהורות לבת...
וכמה שהיא גדלה הפחד גבר...
שלא אפגע בה כפי שאימי פגעה בי....
ומעניין שכשהיא היתה בגיל שנתיים וחצי הנסיכה אני צעקתי לעזרה...
(סגירת מעגל.... הרי אותי הביולוגית הוציאה לאימוץ בגיל שנתיים וחצי...)
אז כן כנראה שזה גם חלק גדול או התשובה עצמה
האימהות לנסיכה
והרצון להיות לה אימא בריאה
כבר אמרתי לא פעם שהנסיכה הזו הגיעה אליי במתנה...
עבדתי עבדנו קשה להורות אותה ולהביא אותה בריאה ובחיים ללידה....
כן הנסיכה הזו היא מתנה
היא איכשהו הקטנה הזו העמידה מולי את המראה
המראה האמיתי של מי אני ומה קורה
ואת העובדה שלא אוכל להיות לה האימא שהיא ראויה כל עוד לא אבקש עזרה...
לפני 13 שנים. 19 בינואר 2011 בשעה 11:10