שיר של וניל ולייטקס

תהיה מאיזור השפלה.

לא היה זה סרט לקישוט.

ולא כרטיס זוכה.

פשוט נייר לקמוס כחול.

וכעת הוא אדום.

וגם אחרי שעף עם הרוח, הוא עדיין אדום.

בצעירותי הכרתיך וכעת אולי אשוב אליך.

וכבר לא הלום, לפעמים רק מחוייך בחושבי עליך.

כמה נפלאה היית בטרם ידעתי.

וכעת שיודע יגעתי.

ואף שעלול הדבר להיות קשה

כנראה שמעדיף את אהרון על משה.

את האמא לשניים, שהתגרשה ונאלצת לטפל בתינוקות ופעוט, בזמן שאביו לא החליף ולו חיתול אחד.

את האמא לאחת, שבין עבודת הדוקטורט והעבודה הרגילה שלה מצליחה להתאמן, לטפל בבתה ולמצוא מחזרים (ולהראות מדהים בעודה עושה כן).

את האמא שמצליחה לג'נגל 3 מאהבים ועדיין לחזור הביתה לפרטנר שלה רעבה אחרי יום עבודה.

את האמא שהולכת כנגד הזרם ומג'נגלת שני ילדים בחינוך ביתי והצליחה לעצב לעצמה חיים שתוך כדי גירושים עדיין מאפשרים בילויים אפלים מדי פעם.

למרות שעם כולן יש לי הכרות אינטימית, לא את כולן הכרתי באופן אינטימי.

וחלקן אולי נשלטות וכנשלטות חלקן אולי היו טובות יותר או פחות.

אבל כאמהות, כנשים, כבנות אדם...

מעריץ אותן. ועוד רבות שלא הזכרתי.

של הכלבות איתן הייתי,

של הכלבות אותן ראיתי,

של הכלבות בהן בהיתי,

של הכלבות להן תהיתי,

של הכלבות בהן טעיתי.

יופי מלבב.

קרונוס ואסקלפיוס לפעמים חד הם,

התגלמותו של אודין שאינו מאכזב.

האם תרצי לראות את המיטה בוערת?

חבולה, הלומה וכולך ניגרת?

האם תרצי לגעת באש?

או ששוב הקול שבך חושש?

אנגח אותך.

האם תרצי לצאת מגופך לרגע?

תרצי לחלוק אותו בנגע?

להיות חיה וחייה, לשכוח את האדם

מהפגיון, ללקק את הדם?

אנגח אותך.

המיטה היא שדה הקרב.

האהבה היא מלחמה.

האם חושבת שהגאולה תיגע בך?

או שדרכך פתאום תוצע לך?

האם רצית עצמך לקשור לצלב?

לעצום הכל ולהגאל עכשיו?

אנגח אותך.

אולי רצית למות חוטאת מרה.

להתעורר זכה וטהורה.

לנקות את גופך בהכנעה

להתעורר לתחייה תמה ופעורה?

אנגח אותך.

המיטה היא שדה הקרב.

האהבה היא מלחמה.

ומי שלא רוכב, לא ידע מהי התמסרות אמיתית, סכנה וגאולה.

יותר מכל פסיכולוג או חומרים (שמודה שאיני מכיר)...

מעבר נתיב מהיר שניה לפני שעוברת משאית.

וזה כל כך דומה.

משקיף על הונילים במשפחתומטיות שלהם. בלי סיכונים, בלי ריגושים.

סאבית לשעבר אמרה לי פעם שהיא לא אוהבת אקסטרים. לבד מסקס. הממ.

אסיים לדהור עם הראש במרחבים הקיברנטיים (בתשלום.) ואז... החופש קורא לי מכמה כבישים.

(לא, לא מכל, יש מצלמות...)

את הצלפותי היא זוכרת. ללא שוט. מעולם לא נזקקתי לאחד.

לפעמים כשמעלה את עגלת התינוק במעלה המדרגות, במורד חייה.

היה לה עולם ומלואו על הרצפה. לרגליי.

היא נזכרת ואינה בוכיה. החיים נשאו אותה הלאה והיא עייפה מלהתנגד.

החדירות לכל מאווה בגופה התחלפו בפטפוטי סרק.

מסרים ללא מסר, טקסט ללא ניקוד או נקודה.

עברתי על פניה אחר זמן. במקרה שנינו.

נעלנו מבט לשבריר שניה וראיתי את חייה מאז ועד עכשיו.

בשבריר שנייה את מה שהיה. עוצמה רגעית. סופרנובה.

ולא חייכנו. ולא עצרנו. המשכנו הלאה.

אומרים שאת חייך רואה בשבריר שנייה לפני המוות.

אומרים.

בואי אלי עירומה

ואם לא, אפשוט את כסותך

אעשה לך מפרשים

להשיט אותך בארבע כנפות הים שלי

בואי אלי עירומה

אחמוד את חותמות הזמן בך

את הייאוש

התקווה

החיים שיצרת בקרבך

החיים שנטלו מקרבך

לשאוף אותך לתוכי

בואי אלי עירומה

אסיר מכאובייך הישנים

במכאובים חדשים

אחניק את יבבות העבר

אכה על גופך הפצוע

שידאב מהחלמה

בואי אלי עירומה

אשטוף את אכזבות העבר

בשתן ובזרע

לקתרזיס

בואי אלי עירומה

התכנסי ארצה לרגלי

עירומה

חפה ממרדנות, צער וגאווה.

אפיים ארצה, אאסוף אותך

את רסיסי הטל שלך

אשלים אותך

ארכיבך מחדש

קל להתמודד מול כלבה צייתנית.

מרתק להתמודד מול כלבה דעתנית.

מעניין להתמודד מול כלבה הססנית.

מתיש להתמודד מול כלבה בכיינית.

אך מול כלבה טפשה.. קשה העול מנשוא.

ואולי זהו המבחן הסופי, האתגר האולטימטיבי.

לאן אקח אותה היום, לאן תיקח אותי מחר?