“את אינך מבינה. אינני החבר שלך. אינני המאהב שלך. אינני בעלך שאותו את מנסה לרצות למען הזוגיות בין מטלות היום. זאת לא תעבור כך!” ממשיך להכות בישבנה האדום. היא לוטשת עיניים במאמץ להבין. מעולם לא הייתה כלבה לפנים; עלי לספק הסברים.
- יש לקרוא את הפוסט הקודם -
"למאהב שלך, לו תמצצי בתשוקה ובהפגנה טכנית. מובן הדבר. לבעלך אולי באהבה ושלא מן הנמנע בחיפזון.
לחבר שלך? זה תלוי בגיל. לפעמים מבויישת לפעמים חשקנית. ואני - איני ולו אחד מהם!"
המידע הוטמע בה. אין ספק. חדלתי להפליק לאחוריה וטמנתי את ידי בתוכה, ממולל את הפרינאום שלה בין האמה לקמיצה, נותן דרור לאצבע ולזרת. עיניה פעורות ומחפשות תשובה, מתענגות ונהלמות, כתלות בסיבובי האצבעות.
מושיט את ידי השנייה ופוער את פיה כדי ארבע אצבעות. אינה יכולה לדבר אך אינה צריכה. היא מריירת, כמו כלבה אמיתית.
קשובה, להוטה, כואבת, סקרנית.
"אני אדונך". אני פוסק. "זה לא מספיק לנסות לרצות אותי. עליך להטמיע ולתת דרור לתענוג שלך, בזמן שאת מנסה לענג אותי.
חווית סוף היום אינה נחשבת. אין כאן סיכומי אירוע וכל רגע צריך להחשב, גם בפני עצמו!". נותן לה אפשרות להגיב.
"... אני אוהבת לענג אותך... אדוני.." אומרת. "הדבר ידוע!" אני פוסק. "שאחרת לא היינו פה. אבל אינך נותנת לעצמך להנות מן המעמד. בזמן שהזין שלי בפה שלך, העולם צריך לחדול בשבילך מנועו. ואת צריכה לתת דרור לעינוגי הפה שלך להרגיש את האושר שלך בסיפוק. אני רוצה לשמוע אותך, לראות אותך קורנת מול הסיפוק הזה..."
היא מזילה ריר. השוטטות של ידי השמאלית מביאה אותה אל סיפה של האביונה והיא יודעת שזו אינה שייכת לה.
"גמרי" אני מצווה. אולי נוכל להפיק ממנה תועלת לפני סוף היום. הרי עוד מלאכה רבה לפני - ואילוף הסוררת, מספק ככל שיהיה, אינו מניב מטבע קשה.
עיניה מתגלגלות והיא מתנשמת. היא גומרת לפקודה. "תודה אדוני".
"האם הבנת? האם הבנת את ההבדל, את גודל האירוע? את חשיבות הדבר?" מסיים בהפלקה אדירה.
"כן אדוני." אני מוציא את יד שמאל ותוחב אותה בפיה. "בשקיקה!" אני מצווה. היא ממושמעת.
"לכשאסיים איתך, תהיי כלבה למופת..." "תודה אדוני, אהיה כלבה למופת עבורך".