לפני 10 שנים. 20 בספטמבר 2014 בשעה 18:35
http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/e5/6b/a0/e56ba0824b64bfa52aa2f99e7b86d353.jpg
חדר המראות שלי
אני.הכי שקופה והכי אמיתית שאני יודעת.
לטוב ולרע.
איך שאני רואה את עצמי במראה.
לפני 10 שנים. 8 באוגוסט 2014 בשעה 10:49
(בתקווה שהקליפ יפתח למרות שאין לי מנוי זהב)
בשיטוטי בפייסבוק נתקלתי ברגע של נחת.
זה אמור להיות הומוריסטי אבל ידוע שחוש ההומור שלי לוקה קצת בחסר
אני לא אוהבת את השחק אילן פלד והדמויות שלו אף פעם לא מצחיקות אותי
אבל השחקנים האחרים נהדרים, אסי כהן חתיך ואני מתה על השירים האלה והסגנון הזה, באמת ולא בצחוק.
וכל הקליפ הזה נעשה על ידם בהתנדבות לרגל המצב.
יש לנו ארץ נהדרת :)
שבת שלום.
לפני 10 שנים. 7 באוגוסט 2014 בשעה 11:42
בדרך עם המשפחה לסופשבוע באילת.
משימה לעצמי; לקרוא ולסיים את הספר שתכננתי ולא הגעתי לקרוא בחופשה הקודמת
*אומנות ההקשבה לפעימות הלב.
סופשבוע נעים לכולם.
לפני 10 שנים. 6 באוגוסט 2014 בשעה 22:40
היה לי יום נהדר!!!
קבעתי להפגש עם חברת נפש ואהבה גדולה שלי, הדינוזאורית (שם קוד לוותיקי הבדסמ) הכי מקסימה בעולם שכבר לא נמצאת כאן בסביבה.
היא יכלה להפגש רק מ19:30 ואני ידעתי שאם אגיע כרגיל הבייתה מהעבודה והתיישב על הספה, אז כבר שום בולדוזר לא יזיז אותי ושוב אבטל.
אז סידרתי לי אחה״צ פעיל באזור שלה, שמרוחק כשעה נסיעה מביתי;
עשיתי שופינג אצל מעצבת בגדים שכבר הרבה זמן תכננתי להגיע אליה ולא יצא בגלל המרחק.
פגשתי לשעה את אחי, גיסתי ואחייני הקטן.
ואז פגשתי את הבת בליעל שלי, ישבנו לנו במסעדה על חוף הים ודיברנו וצחקנו המון.
וכמובן שסיימנו וסכמנו, כמו בכל פעם, שצריך לעשות את זה יותר.
וחוץ מזה, היום (או כבר אתמול) זה יום רביעי - יום העוזרת
היום שכיף לי להכנס לבית מסודר, נקי וריחני.
ואם תמשך המגמה הזו,
שבכל יום רביעי יש לי רשימה גדולה של דברים טובים לכתוב עליה
נראה לי שאכריז על יום רביעי כעל היום הכי מוצלח בשבוע!
לא מבאס כמו ראשון ושני של תחילת השבוע ומבשר על אוטוטו סופשבוע.
לפני 10 שנים. 5 באוגוסט 2014 בשעה 10:28
חווה עכשיו רגע, שרוב האנשים לא יבינו מה הביג דיל ולמה אני מציינת אותו
אבל עבורי, זה רגע נדיר!!!
הגעתי הבייתה מהעבודה (בלי שום מירוץ בדרך של קניות בסופר או איסוף מהגן/בית ספר/קייטנה)
אין אף אחד בבית
ואני
לבד!
רק עם עצמי.
הרעש היחיד שיש בבית הוא של סיבוב המאוורר.
לא יודעת כמה זמן יש עד שחמותי תחזיר את הבנות. זה יכול להיות עשר דקות וזה יכול להיות שעתיים.
בנתיים אני מתמסרת לשקט ולתחושת הלבד...
אני לא צוחקת ולא מגזימה כשאני אומרת שהרבה זמן לא היה לי את זה.
לפני 10 שנים. 4 באוגוסט 2014 בשעה 19:33
עומד להיגמר היום.
סתם יום.
לא טוב ולא רע.
אמא שלי תמיד אומרת: no news=good news
תמיד אפשר לשאוף לטוב יותר, מרגש יותר, מסעיר יותר
אבל גם על ימים כאלה, שיגרתיים ומשעממים, צריך להגיד תודה.
אז תודה :)
לפני 10 שנים. 3 באוגוסט 2014 בשעה 22:29
לא יודעת להסביר בכלל, גם לא לעצמי, מאיזה מקום נובעת המרובעות וחוסר הבטחון המיני (ובכלל) שלי.
איך אפילו באתר כזה, אני שומרת על דמותי המהוגנת וחוששת לנפץ אותה.
למה אני שומרת את המחשבות המלוכלכות שלי לעצמי ומתביישת לכתוב אותן, למרות שהן ממש לא חריגות כאן (וגם אם כן... עוד דבר שאני לא יודעת להסביר, זה למה אני דופקת חשבון לכל העולם), שלא לדבר על להעז לממש...
גדלתי בבית לא מתירני מידי אבל גם לגמרי לא שמרני
בגיל צעיר יחסית, כמו הרבה ילדות, התחלתי לאונן כי זה היה נעים
ובשנים שלאחר מכן, התפתחו גם פנטזיות על סקס. לפעמים אגרסיבי.
אוננתי ודמיינתי את עצמי, מתנגדת לאקט מיני שמבוצע בי או לבדיקה גופנית שנעשית בי.
ועם כל החרמנות, הביישנות תמיד הייתה שם גם ואת בתוליי איבדתי בגיל 19
לא היה משהו :)
אני זוכרת שחשבתי לעצמי; מה? זה כל הסיפור?
גם בפעמים האחרות והפרטנרים האחרים, לא נרשמה התלהבות רבה מצידי...
נהנתי מהמגע. מהכיף שבאינטימיות. מלגרום להנאה ולהביא את הפרטנר לפורקן.
וזהו...
אני לא גומרת. באף דרך. גם לא עם עצמי.
ואני בסדר עם זה.
התרגלתי ואני כבר לא מצפה.
לפרטנרים, כן קשה עם זה.
אני אוהבת לאונן.
עם אצבעות, לא עם ויברטורים ועזרים אחרים.
אוהבת את התחושה באצבעות של הרטיבות והחמימות של הכוס שלי.
אבל גם באוננות אני לא גומרת.
מגיעה לפעמים, כמעט עד לשם ועוצרת.
ובגלל שאף פעם לא חוויתי גמירה, אני לא מכירה משהו אחר, זה לא חסר לי ואני לא לחוצה על זה.
נשלטת שלהגיד לה ״את לא גומרת עד הודעה חדשה״ לא ממש מזיז לה :)
גם אם יגידו לי לא לאונן, זה לא יהיה כזה ביג דיל בשבילי... ביום יום. כשאין איזה משהו שמגרה אותי.
אז מה מגרה אותך, יה מיו?
זו שאלה טריקית, כי הרבה דברים שכביכול אמורים לגרות, יכולים לכבות אותי.
שיחות סייבר בצאט (בטלפון, קצת פחות) מכבות אותי.
כשהגבר נראה ונשמע סתם חרמן שמרוב חרמנות כבר לא שולט בעצמו, זה מכבה אותי.
נו! תגיעי לזה כבר!
כבר בתחילת הפוסט הזה, כתבת שיש לך מחשבות מלוכלכות בראש שאת רוצה להוציא החוצה
אז מה כל ההקדמה הזאת? חיים שכאלה?
את רוצה או מצפה שמישהו יעשה לך איזושהי הנחה בגלל ההקדמה הזו?
ואם לא יעשו לך הנחה? מה יחשבו עלייך?שאת סוטה? וואו!
ואם את סוטה? אז מה?
ואם יחשבו שאת סוטה? אז מה?
קשה לך עם זה, אה? שחושבים עלייך דברים לא טובים
קשה לך עם הדמות המתנפצת של מריה הקדושה? ( היי, מעניין אם מישהו זוכר שמריה היה הכינוי שלך לפני עידן ועידנים;) )
אז יהיה קשה.
גם הקשה מחרמן אותך, נכון?
חוסר אונים, זה מה שמחרמן אותך.
ניצול.
כפיה.
יחסי מרות.
זילזול.
אתמול, כשצפית בפרק השלישי של ״כתום זה השחור החדש״ והסוהר הגבוה, עשה עליה חיפוש גופני וחפן תוך כדי את החזה שלה, מול כולם, פשוט כי הוא יכול וכי היא לא יכולה להתנגד, זה מאוד עשה לך את זה. נכון?
אז מה מפחיד בלהוציא את זה???
מה כבר כתבת פה שאנשים אחרים לא ראו או שמעו או עשו?
( מנסה לענות לעצמי; חוששת מטישטוש הגבולות בין פנטזיה למציאות. שאם אני כותבת שהתגרתי מהטרדה מינית או סחיטה מינית, זה יהיה אור ירוק למישהו להתנהג כך, גם אם אני לא ארצה בזה)
צוחקים עלייך עכשיו. אפילו הפנטזיות שאת כל כך מפחדת לעלות על דל שפתייך או בבלוג, הן מרובעות.
והנה. הוצאת את זה ולא נפלו השמיים.
עדיין.
לפני 10 שנים. 3 באוגוסט 2014 בשעה 16:58
Cloud Lord אישי היקר, סוף סוף הועיל בטובו לגשת לפדיקוריסטית ולהשיל מכפות רגליו את הסוליות העבות והיבשות שטיפח במשך זמן רב.
עכשיו אוכל סוף סוף לעסות את רגליו בכיף ובשמחה :)
לפני 10 שנים. 3 באוגוסט 2014 בשעה 12:49
יש דברים שאני רוצה להוציא לאוויר הבלוג
אבל מרגישה שלא יכולה לעשות את זה בתור מיו.
זו לא פעם ראשונה שאני מתלבטת לגבי בלוג נוסף, תחת כינוי פיקטיבי.
אבל אני בעצמי, סולדת מתופעת הכינויים והבלוגים הכפולים (ואולי המשולשים והמרובעים)
וגם יודעת שמי שמכיר אותי, יזהה את סגנון הכתיבה והמחשבות שלי.
אני חושבת שהפוסט הזה (שמטרתו הרשמית היא סתם לשתף בהתלבטות ובכך שיש בתוכי דברים שצריכים להשתחרר...) הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של הרעיון לבלוג נוסף
ונראה לי שטוב שכך.
לפני 10 שנים. 2 באוגוסט 2014 בשעה 9:39
כמעט 12:30 בצהריים ביום שבת
כל הבוקר נמנמתי לי במיטה
והחצי השני שלי, עדיין ישן עמוק, לידי.
אני זוכרת שכשהייתי נערה והייתי ישנה עד שעות כאלה
בשלב מסויים, אבא שלי היה נכנס לחדרי, פותח את התריסים בבת אחת
ומודיע לי שיש יום נהדר בחוץ ושאני מבזבזת את כל השבת.
מבזבזת?
למי?
אם רק לעצמי, אז אין לי בעיה עם הביזבוז הזה. עד היום.
אני זוכרת שהוא היה מדקלם לי נתוני מחקרים על כמה אחוזים מהחיים שלנו אנחנו מבזבזים על שינה.
שוב מבזבזים...
זה כמו שיגידו שלאכול זה בזבוז
או סקס זה בזבוז...
שינה
זו אחת מהנאות החיים
ולכן, בעיני היא לא ביזבוז
להפך
הייתי צריכה להנות ממנה כמה שיותר כל עוד יכולתי
כי עם הפיכתי לאמא, התקלקל לי קצת הכשרון לישון :(
ולאחרונה, כשהילדות שלי כבר יחסית גדולות ומעסיקות את עצמן לבד בשבת בבוקר
ולכן, אין כבר צורך להתעורר בשש בבוקר כמו שהיה כשהיו תינוקות
לצערי, בגלל שמשהו נדפק בשעון הפנימי, אני מתעוררת בכל זאת מוקדם
וחוזרת לנמנם ומתעוררת וחוזרת לנמנם וחוזר חלילה.
וממשיכה לבזבז בכיף את השבת כל עוד אני יכולה.
ממש עוד כמה רגעים כל זה יגמר
צריכה להעיר את האיש
להתלבש ולהלביש את הבנות
ולנסוע להוריי
בדרך, בטח נשמע חדשות
אחרי שהיינו מנותקים מהן כחצי יממה
והשקט היחסי יגמר...