חדר המראות שלי

וואו...
כמה זמן לא כתבתי כאן.
וכמה זמן בכלל לא הייתי כאן.

קיץ זו לא העונה שלי ואני דיי בתרדמת.
כמו חיה שתופסת לה איזו תנוחה שבה היא יכולה לבזבז מינימום אנרגיה.
אז חוץ מלעזור בפרסום ההרצאות של "חדר חושך" ולהיות בקשר עם מעט חברים שאמנם קשורים איכשהו לקהילה אבל הם כבר חברים בלי קשר,התרחקתי והתנתקתי לגמרי.

מי שקורא אותי בטח ראה את זה קורה.
את הדעיכה.
את ההבשלה וההתגבשות של החוסר עניין וסבלנות.

והאמת שגם עכשיו אין לי משהו מאוד חשוב לכתוב.
אבל יצא שאיכשהו מעניין לעניין הגעתי לכאן בשעת לילה מאוחרת.
עברתי במהירות על כמה בלוגים רק כדי לראות שגם שם אין חדש תחת השמש.
אך בעודי מרפרפת בבלוגים, התחלתי להרהר והחלטתי לשתף בהירהור ( וזאת בתנאי שהסוללה של הלפטופ לא תיגמר לי באמצע השיתוף)

יש פנטזיה ויש מציאות.
ומעציב בכל פעם לגלות שכנראה שאין דבר כזה "גבר" כמו שאני מפנטזת אותו.
("מעציב" זו מילה גדולה מידי ולא מתאימה, במיוחד לא למצב רוח האפטי שלי. אבל גם "מאכזב" לא ממש מתאים כאן ולא מצאתי בשעה זו מילה אחרת אז שזה ישאר כבר ככה)


מה זה "גבר" כמו שאני מפנטזת אותו?
זה לא עניין של מראה (ברור שמראה זה חלק מעניין ומשיכה אבל לא על זה אני מדברת)
אני מפנטזת על גבר שהוא גבר ולא ילד.
גבר שארגיש לידו ואיתו שהוא גבר.
תמיד.
לא רק בסשן. לא רק כשבא לו.
שזו לא תהיה הצגה של קשיחות לאותו הרגע ואח"כ יעבור לו.
שתמיד ארגיש שהוא "גדול" ממני. לא רק פיזית ובגיל.
באיך שהוא מדבר וחושב ומתנהל.
יש נשים שמגדירות את זה כך שהן רוצות גבר שיהיה חכם מהן.
כן, אני אוהבת שאתם אנשי שיחה מרתקים ויודעים הכל על הכל (כשאתם באמת יודעים ולא רק חושבים או עושים את עצמכם שאתם יודעים)
אבל אני לא מדברת רק על חוכמה כזו של ידע כללי.

ולמה כל ההרהורים האלה עלו לי תוך כדי רפרוף בבלוגים?
ולמה אני כמעט סגורה על זה שאין גבר שהוא לא ילד?
כי לא פעם יצא לי להתפעל מכתיבה של מישהו מוכשר כשד או להתרשם מחזות חיצונית ממגנטת של מישהו שנראה שולט בכל רמח איבריו וכשהזדמן להכיר אם זה בשיחה 1:1 ואם זה במפגש הייתה אכזבה.
והאכזבה לא הייתה מאיך שהוא נראה או מזה שיש זרימה או אין.
האכזבה הייתה ששוב התגלה שמדובר בעוד ילד. ילדותי. לא כזה חכם כמו שהוא נקרא בכתיבה שלו בבלוג. לא כזה מרשים כמו שהוא נראה כשרק מסתכלים עליו מהצד.
לא כצעקתה.

אז יש כמה כאלה שמשום מה נכנסו מזמן ל"מועדפים" שלי בבלוגים.
כי אולי פעם, לשניה וחצי, הם היו נראים לי מסקרנים ואח"כ כבר נשארו ברשימה כי סתם לא התעסקתי באיך מוחקים וכי ה"נוכחות" שלהם שם לא מועילה ולא מזיקה.
ואחרי שהרבה זמן לא הייתי כאן אז נכנסתי לבלוגים שלהם להציץ ולראות מה העניינים.
קוראת ואומרת לעצמי: "הוא? הוא סיקרן אותך? מה בדיוק סיקרן בו?"

ואני לא יודעת אם האכזבה היא מהם או מעצמי.

יאללה. הסוללה מאותתת לי.
לילה טוב.

*מאותת בלשון נקבה זה עם 3 ת'???? כבר לא בטוחה בשעה כזו.... זה נראה רע ויזואלית.

כתבתי פוסט דיי ארוך ושניה לפני ששלחתי אותו לאוויר הכל נמחק....
הוא היה דיי מדכא
התחיל בזה שחברה שחוותה בשבוע שעבר אובדן מפתיע של בן משפחה צעיר, כותבת המון סטטוסים בפייסבוק בסגנון "חיו את החיים" "נצלו את הרגע" "הגשימו חלומות" "תחיו כאילו אין מחר"
המשיך בזה שאני יודעת שהיא צודקת ולא רוצה לחכות לקבל את הסטירה המצלצלת שמזכירה לנו כל פעם מחדש שהחיים קצרים אבל מצד שני מרגישה כבולה ולא באמת יכולה לעשות כ-ל מה שאני רוצה, בעיקר בגלל שיקולים כלכליים.

אז אולי טוב שהוא נמחק...
עד שאני סוף סוף כותבת, הלאה אתכם בפוסט דכאוני?