חדר המראות שלי

המוצא הישר יבוא על שכרו.

אני לא צריכה פסיכולוג או חברה טובה שיגידו לי שאני שווה המון ולא מעריכה את עצמי.

אני יודעת את זה.

מה שמדהים אותי בעצמי ובתקופה האחרונה שוב בה לידי ביטוי זו הביקורתיות הענקית וחסרת הפשרות שלי כלפי עצמי.

ואני לא צריכה פסיכולוג או חברה טובה שיגידו לי את זה.

אני יודעת את זה.

ואם אני הייתי חברה של עצמי גם אני הייתי אומרת לי:

10 ק"ג לכאן או לכאן זה לא מה שעושה אותך בן אדם טוב יותר אופחות, יפה יותר או פחות.

זה בטח לא הדבר שצריך לעשות אותך שמחה יותר או פחות, חברותית יותר או פחות ובטח ובטח מינית יותר או פחות.

אבל יש הבדל בין להיות מודעת/להבין ובין המציאות.

במציאות יש תקופות טובות יותר וטובות פחות.

יש גלים.

ויש אנשים שמפצים את עצמם עם אוכל כשקשה.

אני כזו.

אז עליתי קצת במשקל.

לא יכולתי להסתכל על עצמי.

נכחתי רק במקומות שהייתי חייבת להיות נוכחת בהם וגם בהם רציתי להעלם.

חברים רצו להפגש איתי והתחמקתי.

לצאת למסיבות לא רציתי.

לאחרונה הצלחתי לקחת את עצמי בידיים ואני במגמת ירידה.

בסה"כ ירדתי 6 ק"ג וההבדל בהרגשה שלי הוא עצום.

והנה במקום למחוא לעצמי כפייים אני יורדת על עצמי.

כי זה מפגר!

זה מפגר ש6 ק"ג פחות הם מה שמדליקים בי את המיניות והחשק.

הם מה שגורמים לי להרגיש שוב אישה ונחשקת.

למה לא ייכולתי להרגיש ככה גם לפני 6 ק"ג?

עדיין לקחת את עצמי בידיים, עדיין לנסות לרדת במשקל אבל גם לא להחמיר עם עצמי עד כדי כך?

לא מדובר פה ב40 ק"ג! פאקינג 6 ק"ג הם מה שמפרידים בין ההרגשה הסבירה שלי לבין ההתחבאות מהעולם.

ואני מודעת לכל זה ובכל זאת יודעת שאין לי מה לעשות נגד זה.

זו אני .

https://fbcdn-sphotos-a-a.akamaihd.net/hphotos-ak-prn1/s480x480/540456_345649942186014_1766016468_n.jpg

אחד שיודע מה זה בדס"מ ולא רק מהספרות המקצועית?

אחד כזה שיעזור לי להשלים עם זה שאני כנראה כבר לא אזכה לממש את הצורך שלי בהתמסרות ותהליך מנטאלי בגלגול הזה?

זה לא פוסט ציני ולא נואש.

פשוט ההבנה כבר קיימת אבל עם ההשלמה קצת יותר קשה.

וזה לא בגלל שאני לא יכולה להכנס לקשר כזה.

זה לא בגלל מגבלות הזוגיות שלי.

זה לא בגללי.

זה בגללכם.

שולטים.

כבר זמן רב מסתכלת סביבי.

על שולטים ותיקים וחדשים. כאלה שאני מכירה זמן וכאלה שלא יצא לי להכיר לפניכן.

מדברת עם סאביות. חברות.

כאלה שמחפשות קשר וכאלה שנמצאות בקשר.

למי שלא יודע, אני גם נשואה לשולט ורואה את ההתנהלות שלו עם סאביות.

חברות יקרות שלי, גם אתן תצטרכנה להבין את זה ולהכיר בזה:

שולטים ממאדים ונשלטות מנגה.

הם בחיים לא יבינו את נבכי נפשנו.

הם דורשים התמסרות אך בשבלהם ההתמסרות היא פיזית.

מבחינתם אם ביקשו ואת ביצעת - זו התמסרות.

לא מעניין אותם, הם לא מבינים ולכן גם לא יכולים להעריך את כל הבלאגן שמתרחש אצלנו מבפנים כדי להגיע לרמת ביצוע/התמסרות כזו או אחרת.

חלקם יכולים להביא אותנו לרמת התמסרות גבוהה אך בגלל הסיבה שציינתי הרגע, כשכבר נגיע לנקודה, נשאר שם לבד.

הם יביאו אותנו לשם אבל לא יהיו מודעים מה זה אומר בשבילנו להיות שם ולא יבינו שכמו שהיינו צריכות ליווי כדי להגיע לשם, אנחנו צריכות ליווי כדי לחזור משם.

אח"כ כשיגמר במפח נפש ובתחושת החמצה של חוסר מיצוי ומימוש פוטנציאל, אנחנו נעשה להם הנחה ונאמר שהם לא עשו שום דבר מתוך רוע או כוונה לפגוע.

הם פשוט לא מבינים.

כמה שנסביר להם הם לא יבינו.

כמה סאביות שהם יעברו, הן לא ילמדו ויפיקו לקחים בשביל הבאות.

הם יכולים להשתפר במיומנות הצלפות, ידע בקשירות שיבארי מסובכות ואפילו בתרגילים מנטאלים שיקשרו את נשמותינו אליהם.

הם לא ישתפרו בללמוד את נפש השפחה.

הם יופתעו כל פעם בדיעבד לשמוע מה הרגשנו ולמה נפגענו מזה שלא הבינו והכילו את שאנו מרגישות.

לא סתם אני כותבת בפוסט הזה בלשון רבות.

אני כותבת אליכן חברות סאביות שלי.

ואני מאוד מקווה שאני לא נשמעת ממורמרת. כי אני לא.

אני אולי קצת מתוסכלת (בכלליות, לא ממישהו ספציפי) מההבנה ומתפיסת הכיוון לעבר ההשלמה.

אבל חושבת שאתן גם צריכות להבין ואולי אם נמצא פסיכולוג טוב אז נפתח לנו קבוצת תמיכה כזו (טוב, אולי אני עכשיו כן קצת צינית)

צריך להשלים עם זה.

זה המצב:

1. גברים ממאדים ונשים מנגה וככה זה גם בבדס"מ.

2. הם יכולים לכתוב סיפורי בדס"מ מדהימים כי יש בינהם כמה אנטליגנטים אבל בפועל, הם לא מנטאלים וכשהם מנסים להיות מנטאלים הם שורטים אותנו כי אף אחד מהם לא למד פסיכולוגיה ולא מבין את השלכת מעשיו על הנפש שלנו.

3. אני עדיין חושבת שאם מערכת יחסים של שולט-נשלטת אז זה מה שהם צריכים להיות אחד לשניה ולא בני זוג או משהו אחר.

אבל אולי זה לא קשור לפוסט הזה אלא שוב לאידיאליזציה שלי לגבי התמסרות ולמחשבות שלי בעקבות שיחה עם חברה שהשולט שלה שהוא גם בן הזוג שלה רוצה לסשן סאבית אחרת

אז יקירתי, אם את מזהה את עצמך, חשבתי על זה.

אם הוא היה רק שולט שלך, הוא היה יכול לקבוע לך עובדה ולדעתי גם היה יכול להיות לך יותר קל לקבל ממנו עובדות כאלה כחלק מההתמסרות שלך אליו.

איך אמר לי ידיד שולט? "לפעמים היא לא מרוצה מדברים שקורים אבל היא יודעת שזה בסדר, היא לא צריכה תמיד להיות מרוצה"

אבל מאחר ואתם גם בני זוג שכן מתייעצים אחד עם השניה בדברים אחרים ואת כן רגילה להשמיע את קולך ולמחות פה ושם ולו כן חשוב שזה יהיה בהסכמתך, אז הוא שואל אם זה בסדר מצידך ומעמיד בפנייך דילמה שאולי לא היית צריכה להתמודד איתה אם היית רק נשלטת שלו.

4. לעולם הם יפתרו את חוסר ההבנה שלהם באימרה שאנחנו חופרות.

החודש השנוא עליי בשנה.

וזה לא בגלל שזה חודש היום הולדת שלי.

למרות שאולי בשנים האחרונות זה כבר כמו הביצה והתרנגולת.

רק שאני כן יכולה לומר שימי הולדת אני אוהבת לפעמים ואת אוגוסט שנאתי תמיד.

דיי.

שיגמר כבר הקיץ הזה.

מתי כבר אוקטובר יבוא?

ורוחות מערב בחובו

ונוכל לשוב להתכרבל בשמיכה

"הביאו את הסתיו" נשמע לי עכשיו בערך כמו הבקשה של הנסיכה שיביאו לה את הירח.

אבל אולי בכל זאת מישהו יכול?

כן, זה בסדר.

אז למה הפנים שלך נראות כאילו זה לא בסדר?

איך אפשר לדעת מה נכון? מה שאת אומרת או איך שאת מתנהגת?

לא יודעת מה לענות.
אני בעצמי לא יודעת להסביר את עצמי.

לא אמרתי סתם.
זה באמת בסדר.
באמת שעקרונית אין לי בעיה.
להפך.
באמת שאני לא כועסת.
אז למה בכל זאת קשה לי לחייך חיוך אמיתי?
למה אני מרוחקת ולא בא לי שתיגע בי אח"כ?
גם אני מנסה להבין.

אולי כי למרות שזה באמת בסדר מצידי, זה עדיין מוזר לי לחכות, מחוץ לחדר, שתסיימו את עניינכם.
ואם אני רוצה או לא רוצה זה עושה לי משהו.
לא קנאה.
לא כעס על אף אחד מכם.
לא כאב.
אבל משהו זה עושה.
אולי גם כי למרות שזה לא היה יותר מידי זמן לחכות, זה עדיין היה מספיק זמן כדי לחשוב.
לחשוב שוואלה, באמת זה בסדר מצידי.
באמת שאני מפרגנת.
ואני לא מפרגנת רק כדי שגם לי יהיה מותר. אני חושבת שדיי הוכחתי את זה בשנה האחרונה.
אבל אני לא חושבת שאתה באמת יכול לפרגן לי דבר דומה בחזרה.
גם אם אתה אומר שעקרונית כן, אתה משדר משהו אחר.
דומה לדיסונאנס בין מה שאני אומרת למה שהפנים שלי מראות אבל יותר.

ואולי אני מתבאסת מעצמי שאין לי מספיק אומץ, תעוזה ופירגון עצמי כדי לנסות ולתת לך להתמודד.
כמו שאני מתמודדת.
עד עכשיו נתתי לך מעט מאוד פעמים להתמודד וגם זה היה רק עם הידיעה שאני משוחחת עם מישהו או נפגשת איתו לקפה.
שמתי מלא מסננים ואמרתי לעצמי שלא שווה לי לנסות אותך בשביל מישהו שאולי הוא לא מתאים ולא שווה את הכאב שאני אגרום לך.

אז אני במלכוד.
ובהמשך לפוסט הקודם, אני חושבת שלך וגם לי, נוח עם המלכוד הזה שיצרתי לעצמי.
עשיתי חצי מרד בכך שדרשתי את שחרורי ועכשיו אני לא ממשת את המרד.
אתה יצאת מתקדם ומפרגן בזה שנתת לי אישור עקרוני.
כבר הרבה זמן זה בידיים שלי ואני זו שלא עושה עם זה שום דבר.
זו כבר הבעיה שלי ולא שלך.

אנחנו מסתובבים באותם חוגים של אנשים.
יש פה עניין של שם ותדמית.
עניין של אגו.
אגו של דום יותר מורכב מאגו של סתם גבר.
אם נגיע לאיזשהו מפגש, זה יהיה נורמלי אם תיגע במישהי מולי או תפרוש איתה לאיזה חדר.
ואם יש מישהו שמעניין אותי?
אם אני רוצה ללכת עם מישהו הצידה?
לא רוצה את הגינונים האלה שהוא יבוא לקבל ממך רשות.
אני את האישור שלי ממך כבר קיבלתי מזמן ומעכשיו זו צריכה להיות הבחירה שלי.
ולא רוצה להתמודד עם המחשבות של מה אתה מרגיש עכשיו.
רוצה להרגיש נקייה ממחשבות, מרגשות אשמה, מדאגה ובאמת לזרום.

לא יודעת אם זה אי פעם יקרה....

אמא שלי מספרת (ואני גם זוכרת) שבנערותי ניסיתי למרוד אבל אף פעם לא הצלחתי עד הסוף.

אני חושבת שזה סיפור חיי. הפחד ללכת עד הסוף ולהגיע לקצה.

הייתי באה אל ההורים שלי עם כל הנחישות וההסברים למה הם צריכים להרשות לי לנסוע עם חברות לפסטיבל ערד וכשהם כבר היו מרשים לי, הייתי מוצאת תירוצים למה לא לנסוע.

הייתי שומרת בתיק בי"ס מצית, למרות שבכלל לא הייתי מעשנת וכשהיא הייתה נופלת בטעות ליד אמא שלי, הייתי מתפתלת עם תירוצים כאילו אני אשמה במשהו למרות שאני לא.

אם נקביל את זה לתקופה זו של חיי אז לפני שנתיים בערך, באתי לבן זוגי ונלחמתי על זכותי לממש את יצריי, תשוקותיי וצרכיי גם מחוץ לבית.
נלחמתי,דרשתי,הסברתי, התווכחתי והגענו להבנה והסכמה.

מה עשיתי עם זה? לא הרבה....

אני גם מסוג הנשים שלא מגיעות לאורגזמה. וזה לא קשור בעד כמה הפרטנר יודע לזיין מדהים. אני מאמינה שזה גם נובע מהפחד להגיע לשם. לקצה.




זה פוסט בלי המשך ופואנטה.
אולי פוסט שראוי להשמר כטיוטה.
אבל מרגשה שצריכה לשחרר את המחשבות שלי, אולי ככה הן יניחו לי.
ממיינת אותם לכמה פוסטים היום.

לפני עשר דקות עוד הרגשתי מזיעה ומסריחה.
עכשיו טוב לי.
אני אחרי מקלחת קרירה. מתייבשת עם המגבת לגופי בחדר ממוזג כשמעלי המאוורר תקרה מסתובב ומערבל את האויר הקר מהמזגן.
עכשיו אני בן אדם חדש.
עכשיו אפשר לדבר איתי.
עכשיו אני יכולה לכתוב.

אתמול כשנסעתי להרצאה על בדס"מ ופמניזם בת"א(שהייתה מעניינת ומעוררת מחשבה, תודה שושו)
גם הרגשתי חום וזיעה ואיכסה.
התברברתי לי עם הGPS ברחובות ת"א (בחיי שאני סתם משלמת על השירות הזה לפלאפון כל חודש, בסופו של דבר waze עושה את העבודה הרבה יותר טוב ובחינם) ובדרך נתקלתי ברחוב מלצ'ט....
היה מוכר לי השם הזה ואחרי שכבר חלפתי על פניו והמשכתי להתברבר, עוד המשכתי להרהר למה הוא מצלצל לי מוכר.
אני לא בטוחה אבל נראה לי שפעם מישהו אמר לי שהוא גר שם והזמין אותי לבוא מתישהו אם יוצא לי...
ולא יצא.
אני לא אחת כזו שסתם יוצא לה.
"הייתי במקרה בסביבה אז קפצתי" ... לא. זו לא אני.
לא קורה לי.
וגם אם אתמול כשמלצ'ט גרם לי להרהר, היו לי מחשבות בנושא, אז מיד אחריהן הגיעו מחשבות כמו:
אני בכלל לא במצב עכשיו.
חם לי.
אני מזיעה.
אני בטח מסריחה.
אני בכלל לא מגולחצת.
ומשם המחשבות המשיכו ל: מעניין איך זה אצל נשים אחרות....
האם יש כאלה שבאמת תמיד מוכנות לזיון?
תמיד מגולחות, מצוחצחות, מריחות טוב, עם חוטיני וחזיה תואמים ולא עם איזה תחתון פשוט עם איזה חור או חוט פרום?

כשהכרתי את בן זוגי אז כמובן שלכל הפגישות הייתי מגיעה טיפטופ, בלי אף שיערה מיותרת, מאופרת ומגונדרת.
כשעברנו לגור ביחד, הוא התחיל להביע את מורת רוחו על כך שהכוס שלי לא מגולח על בסיס קבוע.
ואני ניסיתי להסביר שכשנפגשים אחת לכמה ימים אז יותר מתארגנים לקראת אבל שזה גדול עליי להתגלח על בסיס יומי כמו שהוא מגלח את פניו בבוקר.
מדובר על איזור יותר קשה לגילוח ועל איזורים (רגליים) נרחבים יותר.
וחוץ מזה שזה חלק מהיתרון והחסרון של להיות בן זוג שלי.... בשלב מסויים אתה כבר חבר מספיק טוב שלי כך שאני מרגישה מספיק בנוח איתך כדי לא להיות מושלמת בכל רגע.

עם כל המחשבות המתרוצצות, בכל זאת הצלחתי לבסוף למצוא את דרכי ואפילו חניה ולהגיע בזמן להרצאה.
הרצאה על פמניזם ובדס"מ. שאלות האם אנחנו הסאביות באמת אוהבות, נהנות וצריכות בדס"מ כמו שאנחנו חושבות או שזו תודעה כוזבת וזה מה שלימדו אותנו לחשוב בחברה הגברית והפטריאכלית?
על גילוח לא דיברו אבל זה איכשהו מתחבר לי.

אח"כ ישבנו באיזה בית קפה קטן.
הפעם הגעתי בלי בן זוגי (מישהו צריך להשאר לשמור על הילדים) והוא חסר לי שם.
ישבתי שם עם עוד שני זוגות וכשהדומים הריצו בדיחות שובניסטיות והסאביות שלהן חייכו בביישנות, היה חסר לי הגבר הגדול והדומיננטי שלי, להרגיש קטנה ושייכת ושהזדיינו ויקנאו כל הפמניסטיות.


שבת שלום
מיו
*שחוסכת ללייזר

מאוד כיף לקבל הודעות אדומות ומחמיאות על הבלוג. כיף לדעת שאנשים מתחברים לכל מיני דברים שאני מרגישה. אני רק לא רוצה לצאת סנובית או מגעילה ומתנצלת שלא תמיד מחזירה תשובה באופן אישי. אני לא בתקופה מתאימה להיכרויות ולקשרים .... אני יודעת שאולי אני מפספסת אנשים/דברים אבל לכל דבר יש את הזמן שלו. תודה על ההבנה.

לאחרונה התחלתי לשמוע מנשות המשפחה על איזה ספר שהוא להיט היסטרי בארה"ב ושהן ממש מחכות שתצא מהדורה מתורגמת שלו לעברית. הן לא ידעו לספר לי על מה הספר פרט לזה שהוא על סקס ושהוא להיט בקרב הנשים בארה"ב.

לפני שבוע התברר לי איכשהו שזה רומן בדס"מי (באופן מוזר, זה לא עשה לי יותר חשק לקרוא אותו, להפך)

הספר זכה מאז פרסומו למאמרי דעה המגדירים אותו כ"תופעה", טוענים שהוא מחזיר את הסקס השולט של פעם לאופנה, ומהללים את "ההזדמנות הפמיניסטית" שהוא מספק לנשות קריירה חזקות להוריד לרגע את חליפת העסקים, ופשוט לחזור להיות כנועות וענוגות במיטה.


ואני קוראת כאן בלוגים מדהימים, בעיקר של סאביות שכותבות בכזו פתיחות ורגישות על התמסרות ענקית ואמיתית שבעיני הם מעניינים ומרתקים יותר מכל ספר פופולארי כזה או אחר. ושואלת את עצמי האם זה טוב שכל מיני ספרים או סרטיםמוציאים את הבדס"מ מהארון והופכים אותו לאופנתי?

מצד אחד זה טוב כי זה הופך את הבדס"מ לנטייה לגיטימית והעוסקים בו פחות יצטרכו להסתתר ולהתבייש במעשיהם.
מצד שני זה מושך Spam - כל מיני קינקים שבשבלהם זה משחק ועל זה כבר אמרתי את דעתי בעבר (אפשר גם לקרוא בפרופיל בשורה של "השקפות על עולם השליטה")