אמא שלי מספרת (ואני גם זוכרת) שבנערותי ניסיתי למרוד אבל אף פעם לא הצלחתי עד הסוף.
אני חושבת שזה סיפור חיי. הפחד ללכת עד הסוף ולהגיע לקצה.
הייתי באה אל ההורים שלי עם כל הנחישות וההסברים למה הם צריכים להרשות לי לנסוע עם חברות לפסטיבל ערד וכשהם כבר היו מרשים לי, הייתי מוצאת תירוצים למה לא לנסוע.
הייתי שומרת בתיק בי"ס מצית, למרות שבכלל לא הייתי מעשנת וכשהיא הייתה נופלת בטעות ליד אמא שלי, הייתי מתפתלת עם תירוצים כאילו אני אשמה במשהו למרות שאני לא.
אם נקביל את זה לתקופה זו של חיי אז לפני שנתיים בערך, באתי לבן זוגי ונלחמתי על זכותי לממש את יצריי, תשוקותיי וצרכיי גם מחוץ לבית.
נלחמתי,דרשתי,הסברתי, התווכחתי והגענו להבנה והסכמה.
מה עשיתי עם זה? לא הרבה....
אני גם מסוג הנשים שלא מגיעות לאורגזמה. וזה לא קשור בעד כמה הפרטנר יודע לזיין מדהים. אני מאמינה שזה גם נובע מהפחד להגיע לשם. לקצה.
זה פוסט בלי המשך ופואנטה.
אולי פוסט שראוי להשמר כטיוטה.
אבל מרגשה שצריכה לשחרר את המחשבות שלי, אולי ככה הן יניחו לי.
ממיינת אותם לכמה פוסטים היום.
לפני 12 שנים. 4 באוגוסט 2012 בשעה 9:55
