|
|
|
אני עייפה.
ממש.
מותשת.
גם אם אשן 12 שעות רצוף (זה אף פעם לא רצוף אצלי) עדיין אהיה עייפה.
אין לי כח.
לזוז.
ליזום.
לעשות.
לתת.
לקחת.
אין לי....
אני באפיסת כוחות.
מתפקדת על אדי דלק. על 1% סוללה.
אני רוצה. אבל אין לי את האנרגיות.
מה שאני יכולה, זה לנוח לרגליך.
להיות בובת הסמרטוטים שלך.
לתת לך להזיז אותי ממקום למקום.
להשתמש בי.
אולי אם לכמה זמן, ארפה ולא אהיה בשליטה, הסוללה תתמלא קצת?
אני יודעת שכשהזין עומד (או הכוס רטוב) השכל בתחת
ולפעמים אומרים בלהט החרמנות או ניסיונות הפיתוי כל מיני דברים....
-"אני רוצה לעשות לך ככה וככה.."
-"אני לא אוותר לך על X ו Z..."
-"אצלי את תעשי X ו Y.."
-"אני אלמד אותך 1,2,3..."
-"אני ואני ואני ואני..."
אז סתם הצעה חברית ממני, חינם אין כסף.
עדיף לנסות להמנע מהצהרות והבטחות ללא כיסוי.
מעבר לכך שהצד השני עלול להתאכזב, זה פשוט סתם פתטי.
מרכאות הענק, באו ללמד, אם לא להדגיש, שזה ציטוט ולא אני כתבתי את החרא השיווקי הזה!
אבל החרא השיווקי הזה עוד עדיף כי אני יכולה פשוט להתנצל בנימוס, בפני הבחורה ששלחה לי את ההזמנה הזו למעגל נשים ולהגיד שלא מתאפשר לי הפעם, בגלל שקר כלשהו.
זה עדיף על פני מעגל נשים בתחפושת של קורס להתפתחות תינוקות שנרשמתי אליו בגלל רגשות האשם שלי כאמא לתינוקת שלישית שאני מרגישה שאני משקיעה בה פחות ממה שהשקעתי באחיותיה (דמיינו אימוג'י זועם!)
בשביל לספור את חברותיי הנשים, מספיקות שתי כפות ידיים.
הן נבחרו עם השנים בפינצטה (וחלק גם הוצאו עם הפינצטה כמו שמוציאים קוץ מכף היד)
מעבר לזה, ממש לא חסרות לי נשים ואין לי סבלנות למעגלים כאלה.
ההכלה בהם מזוייפת ואני אלרגית לזיוף.
ועוד לשלם על זה?!
פחחחחחחחחחחח
זיוף! כבר אמרתי?
ואלרגיה?
טוב, תודה.
מה אתכם?
סתם.
אף פעם לא היה לי קל לענות על השאלה הזו בכזו אגביות.
למרות שהיא בדר״כ נשאלת, בלי יותר מידי כוונה.
אז או שנהדר או שחרא... בדר״כ.
אבל פתאום
זה קצת יותר מבלבל ומורכב.
לענות, מה שלומי.
מורכב ממעולה ומושלם, לא יכולתי לבקש יותר מזה.
ומקשה, עמוס ומתסכל.
ברור לי שזו רק תקופה.
היא תעבור, כמו כל תקופה אחרת.
דברים ישתנו, ייעשה קל יותר.
חלק מהדברים ישתנו ממש תוך זמן קצר ולחלק (אלא שמתסכלים כ״כ ברמה האישית) יקח קצת יותר זמן.
אבל אני חייבת להאמין שגם זה ישתנה ולא להתייאש.
חיים שלמים עוד לפניי.
יש זמן.
אני מאוד מאמינה במשפט הזה.
ואתם?
לפעמים, לצערי, אפילו קשה לי להתעלם מנתון בחירת החברים ולתת הזדמנות לבן/בת אדם כטבולה ראסה.
קצת התמכרתי לאחרונה לקבוצות ממים.
בעיקר ממים על סקס, אבל לא רק.
אני חושבת שמה שממכר שם זה בעיקר האינטליגנציה. אח״כ הסרקזם וההומור השחור. הדוגריות, כמעט חסרת הפילטרים.
אה, וזה גם מצליח לחרמן לפעמים...
מאחר ואין לי פרופיל פיקטיבי בפייס, אני בעיקר צופה סמויה.
פעם בכמה ימים, גם נכנסת לכאן לסיבוב זריז וריפרוף בבלוגים המועדפים.
היום פתאום חשבתי, שאם היה אפשר לכתוב ולקבל פה תגובות בממית, זה היה יכול להפוך את הכלוב למקום מעניין.
אבל בשביל זה צריך שגם חברים בלי מנוי יוכלו לפרסם תמונות וגם בתגובות יהיה ניתן לפרסם תמונות.
* חומר למחשבה-כלובי.
ד״ש לכולם
אמנם כבר מזמן לא מבלה בגינות
אבל כאומאג׳ לפוסט המסיבות סיום של שולץ...
והאמהות הפלצניות שהולכים לפגוש עכשיו במסיבת סיום (האחרונה להשנה!)
לא כתבתי כאן יותר משלושה חודשים.
הגיוני שלא יהיו תגובות או לייקים חדשים בבלוג.
אבל יש לי עשרות צפיות ביום (השעה 18:00 בערב וכמות הצפיות עומדת על 52)
וזה לא משהו מיוחד להיום... זה ככה כל יום.
מישהי אמרה לי שזה ככה אצל כולם וזה לא צפיות אמיתיות אלא משהו שקשור למנועיי חיפוש אבל בדקתי אצל קלאוד ואצלו המנועי חיפוש לא עושים כזה בלאגן... אז מה הקטע?
נ.ב.
זה לא שלא היה מה לכתוב בזמן הזה שחלף,
הלוואי והייתי מרגישה שהמקום הזה נוח לי כדי לשפוך ולשתף....
אם אדע מי הקהל שלי, שנכנס ובודק גם כשאני לא כותבת, אולי זה יעזור.
האיש שהכי מכיר אותי בעולם, אמר לי ״ כשמישהו מת, זה מערער לך את כל המרקם הקיומי״
והוא כמובן צודק, כי הוא הכי מכיר אותי....
וגם אני כבר מכירה ומודעת לעצמי ולמקומות שעלולה להגיע אליהם, אז מנסה בכל הכוח לא לצלול ולהשאב לשם.
עשרות פעמים ביום, מגיעים גלים של מחשבות ולאחר רגעים ממש בודדים, אני מנסה ולרוב מצליחה, להתנער מהם ולחשוב על משהו אחר או ממש להתעסק במשהו אחר.
אני לא שוקעת.
עם הילדות, במפגשים עם חברים ובבילויים הקטנים שלנו, מצליחה לחייך וגם להנות.
אבל גלי המחשבות לא מפסיקים לשטוף אותי ואני מחכה כבר שייעלמו.
המחשבות על הילד שנשאתי בריחמי במשך 18 שבועות לא קלים ועל היום הארור והדרך המזעזעת בו נפרדתי ממנו... או הוא ממני.
מחשבות על דוד שלי, הבן אדם הכי חי שהכרתי שלמרות שראיתי את שמו לפני כמה ימים, חקוק על אבן, צריכה להסביר לעצמי שוב ושוב שהוא איננו.
תמונת גופתו הגבוהה והחסונה בבית הלוויות, עטופה בבד ומסביבה עשרות אנשים המומים עומדים ומסתכלים, חוזרת אליי שוב ושוב וגם המחשבה שלי שזה בלתי נמנע שיום יבוא ואלה יהיו חס וחלילה הוריי או בני משפחה אחרים וגם... אני.
יום אחד גם גופתי תהיה כך מוטלת ללא חיים וילוו אותי... *מנערת את הראש ואיתו את המחשבה המזעזעת
מחשבות עליו, על ילדיו , על אשתו, על המשפחה המתפוררת... הולכת ומתרחקת
פעם היינו שבט גדול והיום כל אחד עם חייו, מקים את השבט שלו.
נפגשים בשמחות, שהולכות ומתמעטות ובאבל.
זה קצת עצוב לי. אבל ככה זה.
מחשבות על סבתא שלי... שכבר לא היא... הולכת ודועכת
מזהה אותי כשאני באה אליה אבל לא זוכרת שהייתי אצלה, אחרי שאני הולכת.
אני יודעת...
הכל עדיין טרי. הזמן עושה את שלו.
אנשים עברו טראומות ואסונות גדולים יותר והצליחו להעמד חזרה על הרגליים, לחיות את החיים ולהנות מהם ואף יצרו חיים חדשים.
זה כוח החיים.
גם אצלי בראש המחשבות מטלטלות בין ההרגשה שהכל הבל הבלים לבין הרצון החזק שלא עובר, ליצור עוד חיים.
החיים חזקים מהכל... לא נתפס לפעמים, עד כמה.
