בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

חדר המראות שלי

אני.
הכי שקופה והכי אמיתית שאני יודעת.
לטוב ולרע.
איך שאני רואה את עצמי במראה.
לפני 8 שנים. 12 באוקטובר 2016 בשעה 15:03

- ככה זה כלבות

- אני לא כזו, אדוני...

- לא. את כלבה אמיתית במובן הבדסמי של המילה. האחרות סתם כלבות :)

- תודה אדוני :)

 

יש לו את הדרכים שלו להחמיא לי....

 

אנחנו אומנם רק בתחילת הקשר שלנו

אבל מסיבותינו (שזה פחות המקום לפרט אותן ואולי יפורטו במקרה הצורך ולמי שצריך) כבר מההתחלה, מדברים ביננו על לצרף אלינו נשלטת נוספת ו/או נשלט נוסף.

 

אני מכירה את ההצעות האלה, מהצד השני.

מהצד של זו שקיבלה הצעות כאלה.

בדר״כ ריחמתי על הנשלטת שנשלחה לצוד עבור השולט שלה והרגשתי כעס וסלידה כלפי השולט שלה ששלח אותה למשימה הכמעט לא אפשרית הזו ולא מסתפק במה שיש לו.

לרוב התעלמתי מפניות כאלה.

פעם אחת,

לפני כמה שנים, נשלטת אחת, כן גרמה לי להענות לה.

אני חושבת שמה שגרם לי לענות ולהסכים לנסות, זו אותה אחת, שהכרתי לפני כן את הכינוי שלה ונהנתי לקרוא אותה ולכן, דווקא הפניה שלה אליי סיקרנה אותי ובלטה לי מבין הפניות.

בגלל ה״הכרות הוירטואלית״ המוקדמת ושזו לא הייתה סתם נשלטת עם כינוי שאני לא מכירה.

 

והנה אני,

פתאום בנעליים של זו שמחפשת, צלעות נוספות לה ולאדונה.

צלעות קבועות.

בשאיפה.

לא לחוויה חד פעמית וזמנית.

לא לתחרות ביננו.

אח ואחות 

לכאב

להשפלה

להתמסרות.

להכלה זו של זה של זו.

 

יודעת שזה לא עניין של מה בכך

משחק באש. סיכון מחושב.

חוששת מכלבה אינטרסנטית שלא תבוא בטוב...

אני לא מסתדרת עם כלבות (״סתם כלבות״)

אבל סומכת על אדוני שידע לבחור נכון ולנווט את הספינה בצורה בטוחה ויציבה וליעדים מעניינים.

 

בינתיים מסתמן

שכצפוי, רוב הנשלטות לא מעוניינות להיות שותפות, אלא מעדיפות אדון משלהן (ורובן אפילו מחפשות זוגיות)

אפילו אם כרגע בכלל אין כזה.

מבינה אותן...

גם לי לקח הרבה שנים והתנסויות, להרגיש שלמה ולרצות להיות במקום הזה.

 

ושרוב הנשלטים, האמת זה קצת הפתיע אותי

פשוט לא רציניים...

 

אז מניחה שהפוסט הזה הוא כמו לשלוח פתק בבקבוק על פני המים...

 

 

 

לפני 8 שנים. 11 באוקטובר 2016 בשעה 5:18

לוקחת נשימה ארוכה 

ואחריה עוד כמה

אולי הייתי צריכה לצפות את המתקפה שחיכתה לי הבוקר.

אבל לא צפיתי את הכיוון שממנו הגיעה.

כתבתי על תופעה ועל מה שאני חשה כלפיה ולא על בלוג או פוסט ספציפי.

 

לכן

מצד אחד,

כתבתי התנצלות בבלוג שלך, אדומה מדם (ובגלל שאין לי דרך לפנות אליך באופן פרטי, שלחתי לך מסר שבוודאי יגיע בהמשך היום, דרך חברה משותפת)

לרגע לא היית בראש שלי בכתיבת הפוסט ולכן הפוסט שלך הבוקר הפתיע אותי.

אין לי דבר נגדך ואני אוהבת ונהנת לקרוא אותך.

ואם כשאת קוראת את שורות אלה את חושבת לעצמך ״כן ממש...״ אשמח אם תצרי איתי קשר בפרטי, דרך החברה המשותפת, ואציג לך דוגמאות לפוסטים אחרים, לא שלך, שעוררו אצלי את התחושות לכתיבת הפוסט שלי.

 

הייתה גם אש, מכיוון פחות מפתיע

לך, 

אומנם לא מגיעה התייחסות וחשבתי להתעלם, אבל זו הזדמנות מבחינתי לסלוח לך, גם אם את לא מבקשת סליחה.

על כך שכשכל מה שהייתי צריכה ממך זו מעט חמלה, הבנה ותחושת ״אחוות נשים״ 

לסיטואציה רגישה בחיי הפרטיים, בחרת להרגיש מותקפת, להתקיף חזרה ולסובב את הגב ומאז לנסות לשפוך שמן ולחמם נגדי נשים אחרות, בכל הזדמנות.

על אלה אני סולחת לך.

 

מצד שני,

למרות התחושות הלא נעימות מהמתקפה

אני לוקחת נשימה עמוקה ומנסה לומר לעצמי שזה העולם ולא כולם צריכים לאהוב אותי.

אפילו שקשה לי עם התחושה הזו.

אני לא מרגישה נעלה או טובה יותר

הלוואי והייתה לי עשירית מהביטחון העצמי שלכן.

אבל 

אני בוחרת לא למחוק את הפוסט הקודם

מכיוון שכתבתי שם על תחושות שלי לגבי תופעה ולא לגופו של כותב/ת ספציפי/ת

וזו זכותי, הבלוג שלי זה המקום לכך ואני לא הראשונה ולא האחרונה שעושה זאת בבלוג שלה.

לא התכוונתי לפגוע באף אחד, בטח לא במי שנפגעה והתנצלתי ואני מתנצלת שוב.

 

מעבר לכך, בפוסט ההוא, היו בקשות סליחה אמיתיות וחשובות ולכן גם ראוי שישאר.

 

שנה טובה :)

לפני 8 שנים. 10 באוקטובר 2016 בשעה 23:20

לא מתפקידי לחנך אף אחד.

לא בצד הזה של השוט, בחרתי להיות.

אבל 

אפקט העדר, תמיד עורר בי סלידה.

בלי קשר למקום הזה ולאנשים שעומדים מאחורי הכינויים.

מכתבי שרשרת

פוסטים ויראלים של העתק-הדבק

שינוי תמונת פרופיל עם צבעים של איזשהו דגל

תספורת, צבע או פריט לבוש שנהיה איני ומאסט

יעדי טיול בחו״ל שכווווולם נוסעים אליה ומצטלמים ליד אותו פסל/עץ/שער/שלט או וואט אבר...

וגם כל תמונות התשמיד את עצמן שלכן ותמונות הדיק-פיק שלכם!

הראשונ/ה שעושה את זה... עוד מילא

אבל כל העדר שאחריו?

בחילה.

 

אה, וגם עכשיו זה נהיה פופולארי ומגניב

לא לבקש סליחה לכבוד יום כיפור.

הזדמנות לכתוב בעלאק ציניות ושנינות שאלוהים הוא זה שצריך לבקש סליחה (או מנהל הבנק, הקופאית בסופר, ראש הממשלה וכו׳)

או שיש את הפוסטים שבאצטלה של סליחה, מבקשים לספר לנו כמה הכותב שלהם מושלם עד כדי שאין לו ממש על מה לבקש סליחה.

 ״סליחה מאסטר שאני סוגדת לך ועושה הכל בשבילך״

-----------------------------------------------

אז קודם כל,

סליחה על הביקורתיות ואולי ההתנשאות,

זו לא אני, אלא הסלידה שלי מעדריות

מראש הצהרתי...

 

ועכשיו, עוד כמה סליחות;

1) לך,

ששלחת לי מספר פעמים הודעות התנצלות ונסיון ליצור קשר והתעלמתי.

אני לא מעוניינת בקשר,

אבל, מתנצלת שפגעתי בך (לא ״אם״)

וסולחת לך על שפגעת בי

(מכאן דף חדש, בתקווה שלא יהיו אירועים חדשים שילכלכו אותו)

בניגוד למה שאת חושבת, יש בי חמלה כלפייך באופן כללי ולגבי התקופה הנוכחית שאת חווה בפרט.

אך, מתנצלת שהחמלה לא מתבטאת ברצון לקשר ביננו. זה כבר לא יקרה.

מאחלת לך שימים טובים, שמחים ומאושרים, יגיעו אלייך במהרה.

 

2) לחברות שלי,

שחלקן עוברות זמנים לא קלים.

סליחה אם אני לא מספיק בקשר ולא מספיק תומכת.

לפעמים הקו שעובר בין לתת ספייס לבין לתת כתף הוא דק ומבלבל.

רק תגידו ואהיה שם בשבילכן כמה שצריך ובמה שצריך.

ולאלה שסתם לא נפגשתי איתן או שמרתי איתן מספיק על קשר השנה-סליחה!

ננסה לתקן את זה כבר בקרוב.

 

3) לבן זוגי האהוב

סליחה על כל הרגעים שהשיגרה גורמת לי להיות כעוסה, זועפת, עצבנית, לחוצה

ועל כך שבתקופה האחרונה, קצת קשה לנו לקחת טיים-אווט ממנה בגלל עניינים לוגיסטים.

זו תקופה. הסיבה שווה את הכל. וזה זמני.

 

4) לשולט שלקח אותי תחת חסותו

סליחה שאני לא מושלמת ושאין לי בלוג עם ״תשמיד את עצמן״ ופוסטים של טיזינג

סליחה שאני חלודה ושיש לך הרבה עבודה איתי של חינוך ואילוף.

 

 

ואם יש עוד מישהו שרואה את עצמו פגוע ממני-  סליחה!

 

מבטיחה לנסות השנה לעשות את הטוב ביותר שלי.

 

 

שנה טובה לכולם.

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 1 באוקטובר 2016 בשעה 22:29

לפני חודש וחצי

באמצע הטירוף של אוגוסט והחופש הגדול

כשאמרת לי שאתה מוסיף עוד אימון שחיה, מה שאומר שמינימום 3 ערבים בשבוע תגיע מאוחר בלילה הבייתה ואני זו   שצריכה להשאר בבית עם הילדות.

מה שמשאיר לי 2 ערבים פנויים, אולי לתכנן תוכניות משלי, אבל גם לא בטוח, כי מתי ניפגש סוף סוף ונשב ונבלה זה עם זו.

אמרתי לך

שאני מחכה לספטמבר

ממש מחכה.

שהילדות יחזרו למסגרות ואני אקבל קצת אוויר וספייס לכמה שעות ביום.

סיפרתי לך על כל התוכניות שיש לי ליום שזה יקרה.

שאומנם אני מכניסה את הקטנה לגן, כדי שאוכל לעבוד, אבל אם בגלל כל העיסוקים שלך, הערבים שלי מושבתים בבית, אז מתכוונת לנצל גם את הבקרים כדי לפרגן לעצמי.

לעשות את הסידורים שאני אף פעם לא מוצאת להם זמן.

לעשות ספורט (זה עוד טעון שיפור)

להפגש עם חברות

לקדם את העסק שלי

לחזור ליצור

וגם, אמרתי לך, שבספטמבר אני רוצה לחזור לחפש לעצמי קשר משני (ככה קוראים לזה בפוליאמוריה).

בא לי פרפרים. בא לי חיזור.

מגיע לי.

הסכמת שמגיע לי. היה נראה לי שקל לך יותר לפרגן כשאמרתי לך שאנסה להפגש עם מישהו ונילי.

ניסיתי.

זה לא הלך.

ואז, בלי יותר מידי ציפיות ואמונה שיש חדש מתחת לשמש הכלוב, שיניתי כמה משפטים בפרופיל שלי כאן, שרמזו שנפתח חלון הזדמנויות קצר.

כצפוי היו כמה פניות.

אבל מה שלא היה צפוי, שדווקא מהודעה אחת קצרצרה, שבימים אחרים לא הייתה מושכת בכלל את תשומת ליבי והייתי מדלגת עליה ומתעלמת, קרה שקרה.

קרה שהכרתי אותו.

את אותו אחד שכבר התחלתי להשלים עם זה שלא קיים.

בטח שלא כאן.

גורל?

כנראה... 

אין לי הסבר אחר 

בקלות יכולתי לדלג ולפספס אותו. את זה.

אני בספק, אם הוא היה שולח עוד הודעה ומתעקש.

וגם אם היה מתעקש, בטח זו הייתה סיבה בשבילי, לראות בו סתם עוד נודניק ולהמשיך להתעלם.

אין לי הסבר גם לאיך הצלחתי לא להרוס את זה, בחודש של שיחות, שבהן עלו כל מיני דברים שבעבר היו גורמים לי לומר ״תודה, אבל לא תודה. זה לא בשבילי״

אני מרגישה שהוא בא לי בדיוק בזמן הנכון.

שחיכיתי לו מספיק זמן, כדי להבשיל ולראות ולקבל דברים אחרת.

להבין.

להיות פתוחה.

גם מחשבתית.

להיות גמישה.

אם היה מגיע לפני שנה, זה כנראה לא היה מתאים.

 

התלבטתי אם לכתוב פה את הפוסט הזה.

בעיקר בגללך.

בגלל הרגשות שלך.

בגלל שאני אוהבת אותך.

בגלל שאני בטוחה שלא קל לך.

אבל עכשיו תורי

ואני סומכת עלייך שתפרגן לי

וסומכת עלייך שכמו עם קשיים אחרים בחיים ובזוגיות, אתה תתמודד.

אנחנו נתמודד.

כמו שאני התמודדתי בעבר. וכמו שאתמודד בעתיד.

ולהוציא את זה כאן, כמו שהוצאתי בעבר דברים לגבי התמודדויות שלי עם קשרים שלך -זה חלק מההתמודדות של שנינו.

 

זה קצת סימבולי, לפני ערב ראש השנה החדשה וביום שזוג חברים סוגרים את מערכת היחסים הפתוחה שלהם....

זה קצת מפחיד גם.

אבל הפחד שיתק אותי ועצר אותי יותר מידי פעמים בעבר.

ההתחשבות ברגשותיך, גם עצרה אותי.

בכלל, אתה יודע, בדר״כ קל לי ואני נוטה, לוותר על דברים בשביל עצמי.

עכשיו תורי.

מגיע לי.

ומגיע גם לך,

אישה שמפרגנת לעצמה.

 

 

 

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 22 בספטמבר 2016 בשעה 8:28

הבוקר שלי נמרח לאיטו...

מתאוששת מעוד לילה עם יקיצות רבות להרים מוצץ מהרצפה או לתת בקבוק או סתם חיבוק ונשיקה וניענוע מיטת התינוקת.

שולחת הודעת וואטסאפ עם תזכורת ללקוח והוא בתגובה מתקשר ומבקש להכתיב לי כמה דברים.

מתיישבת על המיטה.

כותבת.

פתאום במבט מטה לכיוון בלוק הכתיבה 

קולטת את השדיים שלי וזה משעשע אותי, תוך כדי השיחה.

הלקוח לא מעלה על דעתו שעוד לא התלבשתי.

מסיימת את השיחה ומחליטה שגם לא בא לי בינתיים להתלבש.

כיף לי ככה ועד הצהריים אין לי סיבה לצאת מהבית, אז למה לא?

מתקלחת.

מתייבשת.

נשכבת על המיטה, על הגב, עירומה כביום היוולדי.

אויר קריר של המזגן מלטף אותי.

הלפטופ עליי.

עכשיו אפשר לעבוד בכיף.

החיים שלי דבש :)

או תותים.

או מה שבאופנה... או בעונה עכשיו.

והיום יום חמישי! (האמת שלזה יש פחות משמעות כעצמאית ואמא במשרה מלאה)

 

סופשבוע נעים.

 

לפני 8 שנים. 4 בספטמבר 2016 בשעה 18:12

בגדול...

נראה לי שאני בן אדם דיי סבבה.

ברוב חוגי החברים שאני מסתובבת בהם, אני נחשבת נחמדה, נדיבה ומגישת עזרה ככל שניתן ולפעמים מעבר.

אני אוהבת לפרגן, לקשר בין אנשים.

פתחתי, לא פעם, את ביתי לאירוח מי שהיה זקוק לכך.

זה עושה לי טוב.

לתת.

לעשות טוב.

מאמינה מאוד בלחייך ושהעולם יחייך בחזרה.

לעשות טוב ויהיה טוב.

 

אבל

לפעמים... מסתבר...

שיש אנשים, שבלי יותר מידי מאמץ או כוונה, מוציאים ממני רוע.

עוקצנות.

מרירות.

ביצ׳יות.

כשאני נתקלת בהם, אני כמו שור שרואה בד אדום.

וקשה לי מאוד להתאפק. להתעלם. אני ממש במלחמה עם עצמי.

מנסה לרסן את עצמי.

אומרת לעצמי שזו לא אני.

שזה לא מתאים לי.

שטוב לא יצא מזה.

שכמו שעשיית טוב מביאה טוב

התעסקות ברע, גוררת רע. 

ואני מוצאת את עצמי, עוד יותר שונאת אותם, על זה שהם מפעילים אצלי את הרגש הזה וההרגשה הזו.

 

לא בא לי להיות ביצ׳

אני לא אוהבת את עצמי ככה

אבל הם ממש מאלצים אותי.

 

אני מנסה להמנע מהם ומהתקלות איתם, אבל זה לא תמיד אפשרי במאה אחוז ויש כאלה שגם מתעקשים בכל פעם לצוץ ולהדחק בדרך כזו או אחרת.

 

 

 

 

אגב, הפוסט נכתב בלשון זכר

אבל הכוונה היא לגמרי לנקבות.

לפני 8 שנים. 31 באוגוסט 2016 בשעה 2:11

זה נחמד שאתה מתרגש

ומשתף אותי

שמזמן או אף פעם לא הייתה לך שיחה כזו.

שזה נדיר למצוא מישהי כמוני בצ'אט.

לא נעים לי להוריד לך את ההתלהבות.

ולהגיד לך, שאותי, לצערי, זה פחות מרגש.

שאתה לא הראשון שאומר לי דברים כאלה ושמבחינתי השיחה לא כזו יוצאת דופן ומרטיטה.

אני נחמדה ומנומסת ונותנת צ׳אנס לראות לאן תוביל ותיקח את השיחה.

ואתה, כמו אחרים, הולך לכיוונים צפויים, רדודים ומשעממים.

כן, קלטת שאני בקטע של השפלות

אבל מה לעשות ש״זנזונת מיוחמת״ זה לא ממש משפיל?

וגם לא שתורה לי ללכת בלי תחתון ולצלם לך תמונה כזו או אחרת (אני לא).

לאט לאט (או דיי מהר) יורד לי.

כמו תמיד.

אתה אולי תתבאס קצת שלא תשמע ממני יותר. הרגשת שיש כאן פוטנציאל.

 

אבל שלא תחשוב שאני לא מבואסת גם.

 

גם לי בא להתרגש ולהסחף.

 

לפני 8 שנים. 23 ביולי 2016 בשעה 2:15

*** אז משום מה כשפרסמתי את הפוסט הקודם, חצי ממנו נמחק ועכשיו צריכה לשחזר***

 

אז כאמור, שיטוט בפייסבוק בין פרופילים של חברים מהתיכון וחברים של חברים מהתיכון, גרם לי להרהר....

זה התחיל מדכדוך קל (אני מניחה שהעייפות תרמה לו) מכך שלמרות ששנות התיכון היו מאוד משמעותיות ומהנות עבורי, לא נשארתי בקשר עם אף אחד מהחברים וכשהיה ניסיון להפגש עם שתיים מהחברות הכי טובות, הרגשתי שהן פחות שמחות ומתרגשות לראותי אותי מאשר אני אותן וזה היה מאכזב ומאז הקשרים הם פייסבוקיים בלבד.

 

המשיך  בהשוואות (אליי ואל חיי כמובן)

רובם נשואים או בסוג של זוגיות, חלקם לא.

לרובם יש ילדים, אבל קטנים יותר משלי, כי הם התחילו מאוחר יותר.

מעט מהם, נראה שהתברגנו כמוני, רובם לא.

רואים את זה בתמונות, מהבגדים שלהם, הבתים שלהם, החברים שהם מצולמים איתם.

לפעמים, אני מתגעגעת ל״פשטות״ הזו.

בפעמים שאני חשה גועל מהסביבה החומרית והבורגנית שבה אני חיה ומגדלת את בנותיי.

לפעמים הייתי רוצה שזה יהיה אחרת.

אבל אני והוא שונים בקטע הזה ובזוגיות צריך להתפשר, לוותר ולדעת לבחור את המלחמות ויש כאלה שהן אבודות מראש.

וגם, חשבתי לעצמי, זה לא שהרוחניקים וה״לא חומרניים״ האלה, הם בהכרח, פחות מתנשאים ופלצנים משכניי הבורגנים...

 

ותוך כדי שאני מהרהרת בזה וממשיכה לעבור מפרופיל לפרופיל של אנשים מהתיכון שלי והגעתי לפרופיל של מישהי שנזכרתי שמאוד אהבה את החברות שהסתובבתי איתן אבל אותי, משום מה, היא לא סבלה מההתחלה ואז לא ידעתי למה. אבל היום פתאום נפל לי האסימון.

פתאום הבנתי משהו בקשר לאותן שנים ואותן חברויות.

פתאום זה היכה בי והיו לי פלאשבקים לכל מיני סיטואציות ושיחות מ״אז״ ווייבים שקיבלתי מכל מיני חברות.

הייתי אז בת 14

ילדה עם בטחון עצמי נמוך

הגעתי לבד, בלי להכיר אף אחד בתיכון החדש, מעיירה של ערסים שלא מצאתי את עצמי בה וסבלתי שם מחרם, לתיכון אקסקלוסיבי של בני טובים (שלא נגיד, בני עשירים) בעיר הגדולה.

ורציתי למצוא חן.

ובדרכ כשאני מנסה למצוא חן (עד היום. למרות שכיום, פחות מנסה) קורה בדיוק ההפך.

אז ניסיתי להיות נחמדה ולמצוא חן וזה יצא עקום ועכשיו אני מבינה שבגלל הנסיונות האלה והעקמומיות הזו, נתפסתי בעיניהם כ״לא חכמה במיוחד״.

 

 

וזהו.

בזה מסתיים הפוסט הזה.

בלי פואנטה.

רק עם משהו שהבנתי פתאום והייתי צריכה להקיא.

ועם הקדמה וחפירה (בפוסט הקודם) כי בדר״כ אנשים לא נוהגים להשאיר בבלוג שלהם  קיא, במיוחד כשהוא לא מחמיא.

לפני 8 שנים. 23 ביולי 2016 בשעה 1:34

יש פה קטע כזה, שאנשים בבלוגים שלהם, לרוב, כותבים על עצמם בצורה...

(אוף, הפוסט יושב לי בראש, אבל בשעה כזאת למילים קצת יותר קשה לצאת)

לא יודעת אם לקרוא לזה ״מושלמת״ ואם תבינו מה אני בדיוק מנסה לומר...

אבל בואו נגיד שהבלוג הזה, שגם ככה הוא לא פעיל כמו פעם, אבל אף פעם לא היה כזה וכנראה גם לא יהיה.

הבלוג הזה, הוא של בחורה/אישה שמאז שהייתה ילדה, לא הסכימה לומר על עצמה שהיא יפה (או אפילו פשוט לענות ״כן״ כששאלו אותה אם היא יודעת שהיא יפה)  ואנשים וההורים שלה פירשו את זה כבטחון עצמי נמוך (וכשאומרים למישהו שהביטחון העצמי שלו נמוך אז בסוף הוא גם נהיה כזה) ולא הבינו שזו בעצם צניעות (עד כמה שזה נשמע לא צנוע לכתוב את זה).

ועד היום, לאותה בחורה/אישה (מה נהיה לי שהתחלתי לכתוב בגוף שלישי?! בדר״כ אני שונאת אנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי... אבל פתאום יוצא לי ככה) קשה להחמיא לעצמה ומעדיפה לא לדבר בשבחי עצמה. וכמה שהיא דווקא זקוקה ונבנית מפירגון וחיזוקים חיוביים, לרוב גם קשה לה וזה מביך אותה כשמחמיאים לה יותר מידי.

אז בבלוג הזה, אין וכנראה גם לא יהיו משפטי הלל עצמיים, לא על החיצוניות שלי (אה... גם תמונות שמשמידות את עצמן או לא. אין) ולא על ביצועיי במיטה או בסשן.

 

מה כן יש?

ביקורת והלקאה עצמית.

למה?

כי בזה אני מעולה (אופס, החמאתי לעצמי) וממילא אני לא מחפשת כאן חתן וכרגע גם לא מאסטר, אז מקסימום תחשבו עליי מה שתחשבו עליי.

 

ובמה עוד אני מעולה?

בהקדמות.

 

אז עד כאן  הייתה ההקדמה ועכשיו-

######לפוסט עצמו#######

 

אז רק אלוהים יודע, למה אני ערה בשעה כזו.

כי אני ממש ממש עייפה.

מרגע שהתעוררתי בבוקר, אני ממש ממש עייפה.

אבל בכל זאת... למרות שיכולתי ללכת לישון מוקדם יותר,התיישבתי לידו בסלון.

הוא הימר על 15 דקות עד שאני נרדמת ואז יוכל לעבור לצפות בסדרות וסרטים ״שלו״ (כאלה שהטלתי עליהם וטו ולכן הוא צריך לצפות בהם לבד. בניגוד לכאלה שהם ״שלנו״ ששנינו צריכים לחכות זה לזו כדי לצפות בהם ביחד) וכדי שבכל זאת אולי יהיה איזה סיכוי שאצליח לראות משהו, היינו צריכים לבחור משהו הכי קליל שיש, כי כל דבר קצת ״כבד״ שמצריך קשב וריכוז, היה שולח אותי ישר לעולם שכולו טוב.

בחרנו. איזה ריאליטי פח שבכל זמן אחר היה צובר אבק בvod עד שהיה נמחק לבסוף. ומכיוון שזה לא הצריך שום קשב וריכוז ורק קצת העלה גיחוך, באורח פלא שרדתי...

נגמר הפח, העייפות יושבת עליי חזק וכבד

השעה כבר איזה 1:30, ברור לי שאם לא נפלתי עד עכשיו אז בתוכנית הבאה זה קורה ואני גם יודעת שהוא גם קצת מחכה שזה יקרה, כדי לצפות בתוכניות ״שלו״

אז אמרתי לו, שילך על זה.

הוא עבר לפארק היורה ואני עוד לא מצאתי את הכוחות לגרור את עצמי למיטה.

נשארתי בספה לידו ומצאתי את עצמי, פתאום, עוברת על חברים בפייסבוק (דרך האייפון) ומתעכבת על אלה מהתיכון.

ונכנסת לרשימות החברים של החברים מהתיכון כדי לראות עם מי הם בקשר ואולי יש כאלה שעוד לא נתקלתי בהם בפייסבוק.

היו.

לרוב, לא רציתי לשלוח הצעות חברות (רק לאחת כן שלחתי) סתם להציץ להם בפרופיל.

לראות איך הם נראים היום (כמעט 20 שנה אחרי) איפה הם גרים, מה הם עושים, האם הם נשואים עם ילדים, מי נשאר עם מי בקשר מהתיכון וכו׳

השיטוט הזה גרם לי להיות קצת מהורהרת וגם ערה בכבר פאקינג 4 לפנות בוקר (לא נרדמת)

**************************************

****אוף! כאן היה עוד קטע ארוך שעם פרסום הפוסט, משום מה נמחק ועכשיו אני צריכה לשחזר אותו.****

כדי שזה לא יקרה שוב, אשחזר בפוסט נפרד.

 

לפני 8 שנים. 19 ביוני 2016 בשעה 23:05

אני זוכרת את שיחות הצ׳אט הראשונות שהיו לי פעם עם שולטים... כשרק נכנסתי לעולם הזה לפני איי אלו שנים.

הייתה שאלה/חקירה שחזרה על עצמה, ב״ראיון״ הזה שהם עשו לי, כשניסו להבין מאיפה ולמה אני מגיעה לבדס״מ;

-האם נאנסת פעם?

 

לא... לא נאנסתי. 

חוויתי הטרדות מיניות מזרים, כמו כל אישה בערך. לא נעים אבל גם לא עד כדי כך טראומתי שאני יכולה לתלות בזה את עובדת היותי נשלטת.

(בשלב הזה, היו כאלה שלא ויתרו, וניסו להמשיך ללחוץ... אולי לא נעים לי לספר או שבכלל הדחקתי בתת מודע וצריך לעזור לי לשחרר את הזכרון הזה)

 

-האם בחיים האמיתיים שלך ובקריירה, את בעמדת מפתח חזקה ודומיננטית?

 

איזה עמדת מפתח ואיזה נעליים?

הייתי בת 21 וחזרתי מטיול במזרח וחיפשתי את עצמי... 

 

אז בזמנו, לא היה לי הסבר מגובש חוץ מזה שסוג הגברים, שאני נמשכת אליהם הוא, דומיננטים. ומבוגרים ממני. סמכותיים.  וגם לא נעים להודות... מניאקים.

אה וגם הייתה תקופה קצרה שהתביישתי בגילוי המרעיש...

בזה שאני נרטבת מהשפלה.

שאפשר לשחק בי ולעשות איתי מה שרוצים, לנצל ולהוריד נמוך, עם המילים הנכונות והפעלת כוח פיזי מתון.

היום זה אולי נחשב קיק מגניב ופופולארי

אז, פחות....

בסופו של דבר, בגרתי והשלמתי עם זה שזו אני, ככה אני. ככה נולדתי. עם הנטיה הזו.

 

לאחרונה

אני חשה שוב את הבושה (מעצמי ובעצמי, בשלב זה) מסטיה חדשה שהתחילה לקנן בראשי.

אני עדיין לא מרגישה  בשלה לחשוף פה את סוג הסטיה (אולי יום אחד זה יבשיל אצלי כמו אז ואולי זה גם יהפוך להיות קצץ פופולארי כמו בדסמ ואנאלי שפעם היו יותר טאבו...למרות שאני קצת מתקשה להאמין) 

אבל

את הפסיכואנליזה אני כבר עושה לעצמי.

והפעם, נראה לי שאני יודעת בדיוק מאיפה זה מגיע ועל מה זה יושב וזו לא הסיבה המתבקשת שבטח היו שואלים אותי לגביה וחופרים לי עליה, אם הייתי אומרת במה מדובר.

 

מה שמוזר זה שזו סטיה שעד לפני מספר שבועות, דיי סלדתי ממנה, כשראיתי כינויים שמתארים או שמוזכרת בהם הסטיה.

מפתיע אותי המעבר החד הזה בין סלידה למשיכה.

כשזה קרה, נזכרתי בפוסט של שולץ על שיפוטיות וניסיתי להרגיע את עצמי עם זה... לא להיות שיפוטית, לא לגבי הסטיה ולא לגבי עצמי. 

או שזה עזר חלקית או שזה דירדר אותי במחשבות יותר. נתן לגיטימציה.

 

אבל כשאני חושבת על זה בהיגיון ועושה 1+1 אני מבינה למה דווקא עכשיו נהיה לי מן סוויץ.

מבינה איך התקופה הזו משפיעה עליי ומה היא עושה לי.

מודעת לחוסרים שיש לי.

יותר מידי מודעת לעצמי 

הייתי צריכה/יכולה להיות פסיכולוגית.